עונת הבכורה עם פיורנטינה הסתיימה בהצלחה גדולה ממה שחשבתי. אליפות הליגה השנייה ועלייה לליגה הראשונה וזכייה סנסציונית בגביע האיטלקי, שגם מבטיחה השתתפות בגביע אופ"א בעונה הבאה (למרות שמדובר בעדכון של עונת 93/94, המפעלים האירופאיים עדיין פועלים לפי המשחק המקורי בעונת 01/02, ולכן אין את מפעל גביע המחזיקות הנוסטלגי).
במהלך העונה נתקלתי במספר קשיים, כמו עזיבתם של סטפן אפנברג וגבריאל בטיסטוטה בינואר, ועדיין הצלחתי להביא שחקני רכש טובים, לדהור כל הדרך לליגה הראשונה ולעשות את הבלתי ייאמן בגביע. עונת 94/95 בפתח, ולמרות שיש לי בסגל שמות מוכרים וטובים כמו כריסטיאן ויירי, פרנצ'סקו באיאנו, בריאן לאודרופ ואמדאו קרבוני, ברור היה לי שכדי להתמודד בצמרת הגבוהה עם מועדוני פאר כמו סמפדוריה, מילאן, יובנטוס, אינטר, לאציו, רומא ופארמה, אני צריך לצאת למסע רכש מאסיבי ואיכותי.
את מרבית רשימת הקניות סגרתי עוד לפני פתיחת חלון ההעברות. קלוד מקאללה, קשר נבחרת צרפת הצעירה, חתם כבר בדצמבר כשחקן בוסמן, ויחד איתו גם המגן הדני תומאס הלבג והקשר האיטלקי הצעיר סטפנו פיורה. מיד עם סיום העונות באיטליה הפעלתי גם ארבעה סעיפי שחרור של שחקנים מעולים: קלאודיו טפארל ופאולו מונטרו, שירדו ליגה עם קבוצותיהם, ואנריקו קייזה ואוזביו די פרנצ'סקו, ממצטייני העונה בליגה השנייה, שלא הצליחו לעלות ליגה. את הרשימה סגרתי בקיץ עם החזרתו לקבוצה של המגן השמאלי הוותיק אלברטו די צ'יארה מפארמה ועם החתמתם של קשר מילאן ונבחרת איטליה, סטפנו אראניו, וקשר נבחרת קמרון הצעיר, מארק ויויאן-פו.
במשחק הראשון בעונה הבנתי שלמרות הרכש המפוצץ, המשימה לא הולכת להיות קלה. תבוסה כואבת 1-4 לסמפדוריה בסופר קאפ האיטלקי לא היתה בדיוק מה שציפיתי לו, אך לאחר מכן נהניתי מרצף משחקים קלים ושבעה ניצחונות רצופים בכל המסגרות, עד שהגיע ההפסד הראשון לאינטר (1-0). למעשה, העונה התנהלה כך שעד ינואר הצלחנו לנצח את כל הקבוצות "הקטנות" בליגה, אבל לא הצלחנו לנצח את קבוצות הצמרת – הפסדים למילאן, אינטר ונאפולי, תיקו מול יובנטוס, פארמה ולאציו.
הצמד ויירי וקייזה לא ממש תפקד ושני השחקנים התקשו לכבוש את כמויות השערים שכבשו בליגה השנייה. דווקא הקשר הדני, בריאן לאודרופ, היה המוציא לפועל העיקרי ודאג להביא את הנקודות הביתה עם מספר דו ספרתי של שערים ובישולים. בשלב מסוים של העונה התמקמנו בצמרת לצד שאר הקבוצות הגדולות, וכולנו הסתכלנו על מילאן דוהרת באין מפריע לאליפות. לקראת הסיום, פתחנו פער מיתר קבוצות הצמרת וסיימנו את העונה במקום השני, שלוש נקודות מעל סמפדוריה השלישית, ו- 15 נקודות מתחת למילאן, האלופה הטרייה.
בגביע אופ"א לא הרשמנו, אבל הצלחנו לטפס בשלבים לאט לאט. היריבה הראשונה הייתה צ'ליק מבוסניה (7-0 בסיכום שני המפגשים), בסיבוב השני כבר פגשנו את נוטינגהאם פורסט שעשתה לא מעט צרות (3-2 דרמטי בסיכום שני המפגשים). דינאמו מוסקבה הייתה היריבה השלישית (3-1 בסיכום). בשמינית הגמר פגשנו את שטוטגרט הגרמנית. הגרמנים הצליחו להשוות בדקה ה- 84 ולחלץ תיקו 1-1 באיטליה (שער של לאודרופ), אך ויירי כבש שער ניצחון יקר על אדמת גרמניה והעלה אותנו לרבע הגמר מול היידוק הקרואטית (6-0 בסיכום).
בחצי הגמר החלום כמעט נעצר עם הפסד 1-4 לולנסיה במשחק הראשון בחוץ. הגומלין בבית היה דרמטי במיוחד. קייזה כבש במחצית הראשונה, ויירי בשנייה ולאודרופ קבע מהפך אדיר בדקה ה- 87, ונתן לנו את הכרטיס היוקרתי לגמר גביע אופ"א 94/95 מול דורטמונד. הצהובים-שחורים, שהיו אחד המועדונים החזקים באירופה באמצע שנות ה- 90', היו גדולים עלינו. צמד של קארל היינץ רידלה הותיר אותנו המומים ופגועים לאחר הפסד כואב במיוחד.
כשבוע לאחר גמר גביע אופ"א הגענו שוב למעמד גמר שכבר מוכר לנו – גמר הגביע האיטלקי. היריבה הפעם הייתה מילאן האלופה, שגם זכתה בליגת האלופות בפעם השנייה ברציפות מספר ימים קודם לכן. המשחק הראשון בסן סירו הסתיים בתיקו 1-1 מעודד (שער של ויירי לעומת שער של ואן באסטן). בדומה לגמר אשתקד מול רומא, גם הפעם ויירי נפצע והחמיץ את המשחק השני, אך גם בלעדיו עלינו ליתרון 2-0 כבר בדקה ה- 22 (לאודרופ ובורוצ'גה). צמד ההולנדים של מילאן, ואן באסטן וחוליט, כבשו שני שערים והובילו את מילאן לטרבל מושלם, והותירו אותנו עם אכזבה שנייה ברציפות, ועונה בה סיימנו במקום השני בכל התחרויות.
