רצינו להיות שם, בתנאים שלנו. יודעים שאין סיכוי ממשי אבל באים בכל מקרה. טקס אשכבה לקבוצה שמתה כבר מזמן ורק המכשירים החזיקו אותה בחיים עד למחזור האחרון.
להיות אוהד של קבוצה כמו הפועל זה משהו שרחוק מלהיות משעמם: אליפות פה ושם, גביעים, אירופה, שלום תקוה אבל גם בלגאן שאין כמותו, סיפורים הזויים, דולי מנגה וירידת ליגה.
בואו נגיד שאנחנו הקבוצה הכי משוגעת על המוניטור, אם מכבי פ"ת היא קו רצוף, נתניה היא זיג זג מעל ומתחת לאפס, מכבי חיפה ומכבי ת"א הן הררים בטוחים של הצלחה עם נפילות מינוריות אז הפועל היא הלונה פארק של המוניטור, קפיצות מטורפות מקצה הצוק אל תחתית הבאר, דופק 200, מאפס למאה מתחת למים, בלי לקחת אוויר.
כל השבוע רציתי ללכת למשחק, רציתי ללכת כי רציתי להיות שם, לא כי צריך, לא כי אנחנו הקהל הכי טוב בארץ, אולי כי לא הייתי במגרש, אז במאי 2010. ולא שלא רציתי, פשוט הסיכוי היה נמוך, וטדי, ופחדתי להתאכזב ויותר מהכל, פחדתי לנחס. כי כאלה אנחנו אוהדי הכדורגל הילדותיים, בטוחים שהכל תלוי בנו, ניצחון או הפסד בגלל החולצה שלבשנו, מסתובבים עם הגב למגרש כשיש פנדל, נוסעים במסלול קבוע לבלומפילד ומחליפים מקומות עם החברים במחצית, אפילו על הספה בבית.
הבעיה מתחילה כשהאוהדים לא רק בטוחים שהכל תלוי בהם, הם גם מנסים לנהל את הקבוצה, וגם מצליחים, תלוי את מי אתה שואל. עם קהל שמאוהב בקהל ומעודד את הקהל עצמו ולא את הקבוצה, לפעמים נדמה שביציעים כועסים על השחקנים שלא מעודדים את הקהל כי זה מה שחשוב באמת.
בסוף שכנעתי אותם, ליאור ביקש אבוא עם החולצה של שלום תקוה מהדאבל של 2000 (לא האמיתית, הרפליקה. אם הייתה לי האמיתית הייתי פה עכשיו?) אז הקשבתי לו ונסענו כל הדרך לנתניה כשאנחנו נושאים תפילה לאריק איינשטיין.
אין צורך להרחיב על מה היה שם, כדורגל בטוח לא, גם לא נשמה, אבל זה פשוט סוף של תהליך שהתחיל כבר לפני כמה שנים.
מה שכן, בסוף כבר לא הרגשתי שהקבוצה ירדה בגללי, ולא בגלל החולצה של שלום. אולי זה הגיל, אולי ההבנה שלא כל העולם סובב סביבך או מהתחת של הקבוצה שלך.
יש דברים שפשוט קורים.
החוכמה היא לדעת לעשות דברים אחריהם.
אחרת.
למור דף פייסבוק נהדר העוסק ביחסי משפחה ואבהות. ממליצים בחום : אבאבית
