הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
אז מה היה לנו בשבועיים האחרונים בין הניצחון הגדול על ווטפורד לבין המשחק הקרוב מול סאותהמפטון, מחוץ לעולם הכדורגל?
מה היה חוץ מטראמפ וקלינטון, חוץ מביבי והצוללות, ביבי ואילנה דיין, ביבי נגד בנט בגלל חוק ההסדרה וביבי נגד כחלון בגלל תאגיד השידור?
היה לאונרד כהן. היה, תרתי משמע.
זה מה שעלה לי בראש כשנזכרתי שקוראים להם ה"קדושים". זה קשר מיידי כשנזכרים שהוא פלירטט בשיריו לא מעט עם כתבי הקודש ועם אלוהים (רחמנא ליצלן).
אני לא ממעריציו המושבעים אבל כשבין השירים שלו מצאתי את השורות הבאות, הבנתי ששום דבר לא מקרי:
"אני מחכה לילה ויום,
לא שמתי לב מה מראה השעון,
מחכה כבר מחצית מחיי" (תרגום חופשי מתוך "waiting for a miracle").
כן, מחצית מחיי ועוד שנה חלפו מאז האליפות האחרונה.
כהן, כמו ליברפול, פרח והצליח מאמצע שנות השישים ועד סוף שנות השמונים.
כהן, כמו ליברפול, שקע וחיפש את דרכו בשנות התשעים ואחריהן, ורק בשנים האחרונות, אחרי שנים של דשדוש, דכדוך ומשבר כלכלי, הוא מצא שוב את הניצוץ ואת ההצלחה.
נראה לי שמצאנו את הניצוץ, האם נמצא את ההצלחה?
פינת הקלישאה:
"קשה לי לראות משחק של ברזיל באמצע הלילה, אבל אם בבוקר אין שום הודעה בסמארטפון זה סימן טוב" (קלופ מגלה סממנים פולניים בהתייחס לפגרת הנבחרות).
תחושת בטן:
בלי לאלנה בהתקפה ועם קוטיניו בכושר לא ברור אחרי הפגרה זה אמור להיות קשה, אבל רצף הניצחונות לא יעצר: 2-3 קשה, קשה.
המשחק:
למי שלא ראה, נספר בקצרה שהסתיים ב 0-0.
יש משחקים שאין לי יותר מדי מה לכתוב עליהם, אז חזרתי שוב ללאונרד כהן כדי למצוא אצלו את המילים הנכונות, ואכן הוא ראה את הנולד וידע לתפוס חלק מהאירועים במגרש:
Famous Blue Raincoat (שיר מ 1971) – היתה תמונה נהדרת במחצית הראשונה של קלופ במעיל הגשם, כובע על ראשו ומבט אומלל על פניו, ובודאי התמונה בסיום שכולו רטוב ומשקפיו מלאות אדים, תיכנס לפנתיאון התמונות הלא נגמר שלו.
Popular Problems (אלבום מ 2014) – ושוב כשקבוצה מתגוננת עם כל השחקנים אנחנו מתקשים למצוא פתרונות. אמנם היו הזדמנויות ובעיטות לשער, אבל כשרק שתיים מחמש עשרה מגיעות למסגרת קשה להבקיע.
הרעיון לתאר את המשחק סביב שיריו של לאונרד כהן נראה לי מצויין בהתחלה, אבל הוא לא כל כך התרומם ולא הצלחתי למצוא ציטוטים מרתקים נוספים, שיתארו את ההחמצות, את הסגירה המצויינת במרכז המגרש, את ההשקעה העצומה של פירמינו בלחץ על הכדור או את העובדה שהשופט לא שרק כמעט ונתן למשחק לזרום, ולכן נדלג ישר לסיכום.
שורה תחתונה:
יש כאלה שחושבים שהמוסיקה של ל. כהן היתה משעממת. לגבי חלק מהשירים אני נוטה להסכים איתם, אם כי יש קסם מיוחד במונוטוניות שלו ובמקצב האיטי שחוזר על עצמו שוב ושוב.
אז אמנם המשחק היום היה קצבי, אבל בינינו, אם אין גולים זה קצת משעמם, וחלק מהזמן הניסיונות להבקיע די חזרו על עצמם, ובלי הצלחה.
לאונרד כהן לא החליף את הסגנון המוסיקלי שלו, ושוב אנחנו רואים שגם קלופ מתקשה להחליף את ההרכב הפותח שלו, גם כשלכולם ברור שהעסק לא עובד וצריך לשנות.
אז ציפיתי לניצחון ולהרבה שערים,
אבל כנראה גם לי קשה לשנות הרגלים,
לפעמים אני צודק ובול קולע,
לעיתים, כמו קלופ, את הפיתרון אני לא יודע (הנה גם לי יוצאים חרוזים כמו ללאונרד).
באלבום האחרון הוא כלל שורות שאפשר להבין מהן שהוא ידע שמותו קרב.
שורות שאפשר לתרגם אותן גם אחרת:
"הנני, הנני, אני מוכן, אלוהיי" (מתוך השיר "You want it darker").
