הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול, ונכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד.
השנה ביקשו הביטלס להצטרף גם לצוות הבלוג ואני הסכמתי.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה.
אחרי המשחק:
השידור עובר לאיצטדיון של ארסנל.
שישים אלף צופים לבושים בחולצות אדומות שעליהן כתוב: מרסי ארסן.
הם ראו אותו מנהל שש מאות ושישה משחקי בית.
על הדשא שחקני עבר של ארסנל מהללים ומשבחים את המנג'ר הפורש והמצלמה תופסת אותו נשען על הקיר, במסדרון שמוביל למגרש, במבט חתום. לא דמעה או עצב בפניו, גם לא חיוך של מבוכה. כאילו אוטם את עצמו מול גל האהבה וההוקרה שעומד לשטוף אותו.
כשהוא עולה לדשא ומקבל את המיקרופון לידיו, כל הקהל משתתק וממתין למבטא הצרפתי שהוא מכיר תוך כדי שינה.
ציפיתי שהוא יתייחס למצבו הבריאותי של סיר אלכס פרגוסון.
הופתעתי כשזה היה המשפט הראשון שהוא אמר.
אחרי הכל זה רק ספורט וכולנו בני אדם….
לפני המשחק:
יש אצלי סוג של נפילת מתח אחרי השבועות המטורפים האחרונים שהביאו את הקבוצה לגמר בקייב.
אני יודע שהמשחק חשוב וקובע לעונה הבאה, אבל לא היה לי ממש חשק לקרוא את הכתבות המקדימות, או התגובות בפייסבוק או את נאומיו של קלופ.
אני מניח שזה גם עומס המשחקים של הקבוצה וגם עומס אירועי הספורט האחרים שעוטפים אותי בתקופה הזו של השנה, ביחוד הפלייאוף ב NBA וכמובן הביקור ההיסטורי של הג'ירו (אתם יודעים מה זה להסביר לכל הנשים שעובדות איתי מה זה פלוטון, למה הם רוכבים ביחד ומי הוא מלך ההרים).
אני מרגיש שמבחינתי השיא הרגשי, עד הגמר כמובן, היה דווקא בניצחון הגדול על סיטי, עם עשרים וחמש דקות של כדורגל סוחף, מרהיב ומושלם. יש לי תחושה שגם עבור הקבוצה, כי מאז יש בהחלט ירידה מסויימת ביכולת ובמאמץ שמושקע. לא ברור לי מה המשקל של השחיקה המנטלית ושל השחיקה הפיזית בתהליך, אולם נראה כי המנוחה הצפויה עד ברייטון ומשם לגמר היא חיונית מאין כמוה.
המשחק:
בלי קשר לנפילת המתח שלי התחלתי לצפות במשחק רק כשצ'לסי הבקיעה את השער הראשון במשחק. והאחרון.
בלי שום קשר נראה שגם לשחקנים היתה נפילה.
המחצית השניה התחילה עם בעיטה של טרנט לשמיים והגבהה שלו לשחקים. ההמשך שלו ושל כל הקבוצה לא היה שונה.
כל המחצית השניה הקבוצה נראתה כבויה, עייפה, חסרת רעיונות ומוטיבציה. האמת, שעה אחרי המשחק ואני עדיין בספק אם הם בכלל היו על המגרש היום.
שיא ההתרגשות במחצית השניה היה הקו האופנתי החדש שאימץ הזאר שעבר לחולצת V. כשהוא החליף חזרה לחולצה הרגילה, נראה שקיבל כוחות חדשים והמשחק התעורר לכמה דקות.
הנדרסון נכנס עם מוטיבציה ורצון, אלא שהוא לא הצליח להדביק אף אחד בקבוצה ואחרי מספר דקות הוא הצטרף לנמנום המשותף של חבריו על הדשא.
המשחק התגלגל באיטיות לכיוון שריקת הסיום, כשצ'לסי לא מנסה לעבור את החצי וליברפול לא יודעת מה לעשות כשהיא עוברת את החצי.
סולנקה נכנס והוכיח שאין לו מושג מה עושים כשהכדור מגיע אליו לרגל, והוא יודע רק לנגוח בכיוון הכללי של השער.
כשפדרו נכנס בריצה ובהתלהבות למגרש, שתי דקות בתוך זמן פציעות, הייתי בטוח שהוא מקבל פרמיה לפי מספר הצעדים שהוא יעשה.
שורה תחתונה:
האם היינו על המגרש היום?
מאנה ניסה קצת בהתקפה ומילנר התאמץ בהגנה והיה ראשון לרוב הכדורים בסביבתו, וכל השאר?
אין לי מושג איך הצלחתי לכתוב מעל מאה מילים, על אחד המשחקים החלשים והמשעממים של העונה, ובכלל בעידן קלופ.
כמו שהקבוצה נראית במשחקי הליגה האחרונים ובמשחק ברומא יהיה קשה מאוד לנצח את ברייטון במשחק האחרון, כך שצריך להתפלל ולקוות שצ'לסי תפסיד נקודות. כך או כך אני בטוח שנישאר ברביעייה המובילה.
מעניין איך קלופ יצליח להרים את כולם ולתת עוד מאמץ אחרון בשני המשחקים שנשארו.
יכול להיות שחלק מהשחקנים גם שומרים על עצמם לקראת המונדיאל?
היתכן שהוא מנסה להרדים את זידאן או לשכנע אותו שאין לנו יותר תחמושת בקנה?
ומה הביטלס היו אומרים על זה ?
…we can work it out
