הטור יוצא לחופשת חגים (כריסמס כמובן) עקב חוסר עניין לציבור, לאור (יותר נכון חושך) היכולת של ליברפול לאחרונה. עם ציבור הקוראים הסליחה.
נתחיל מהסוף – הפסדנו הובסנו 3-0 ע"י ווטפורד.
בכל זאת אני אכתוב כמה מילים.
מהבחינה המקצועית מה שהיה ברור בשבועות האחרונים נהיה היום ברור כשמש. לקבוצה אין שום פתרון מול הגנה מעובה ונסוגה. ווטפורד אמנם נהנתה משער מוקדם בגלל טעות שוער, אבל היא לא שינתה כלום מהתכנית המקורית שלה – תנו לליברפול להניע את הכדור במרכז המגרש, הם גם ככה לא יודעים מה לעשות איתו, אנחנו כבר נגנוב גול אחד או שניים וזה יספיק לנו.
וזה בדיוק מה שהיא עשתה בהצלחה מסחררת.
הניצחון בגדול היחיד בליגה השנה הושג מול מנצ'סטר סיטי שניסתה לשלוט במשחק וספגה שערים בהתקפות מעבר מהירות. בכל שאר המשחקים ליברפול ניסתה לשלוט בקצב ובכדור ונכשלה כמעט לחלוטין (בדיעבד הניצחון על צ'לסי היה חשוב כי הוא על חברה לתחתית הליגה).
אולי זה בגלל איכות השחקנים הבינוניים.
אולי זה בגלל תכנית המשחק וטקטיקה לא מתאימה (למרות שקלופ שינה ציוות לעומת שבוע שעבר).
אולי זה כי קלופ עוד לא הפנים את מאפייני הליגה האנגלית.
לא ולא – זה הכל ביחד.
עוד כמה מחשבות ואסוציאציות שעלו לי תוך כדי:
*בדקה ה-53 שמחתי מאוד כשראיתי שאנחנו מובילים 1-7. בנבדלים. דרך אגב – היתרון הזה גדל עד הסיום.
*מה יותר גרוע היום? להיות אוהד ליברפול או הפועל ת"א? (אוהדי מכבי בכדורסל תירגעו, מצבכם עדיין טוב בהרבה, בכל זאת זכיתם בטונות תארים ב-25 שנים האחרונות).
*אחד היציעים באצטדיון של ווטפורד נקרא ע"ש סיר אלטון ג'ון, נשיא הכבוד של הקבוצה והבעלים לשעבר.
מעניין איזה שיר הוא היה מקדיש לנו :
CANDLE IN THE WIND, או אולי
THE BITCH IS BACK, או
I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES, ואחרון חביב
DON'T GO BREAKING MY HEART…
*איזה באסה, בשנה הבאה אצטרך לשנן מחדש מלא שמות של כל השחקנים החדשים, בדיוק כמו הקבוצה שלי בישראל, הפועל ראשון לציון, שכל שנה מפרקים ובונים מחדש (אוהדי מכבי בכדורסל תירגעו, הנה כתבתי שגם אצלכם זה אותו דבר, רק פחות שחקנים בסגל).
*היתרון בחופשת מחלה זו האפשרות להשלים חוסרי סרטים וטלוויזיה. שבוע שעבר חרשתי את הסידרה פארגו (מומלצת ביותר). היום החלטתי לראות את הסרט הדוקומנטרי "דמיין" על חייו של ג'ון לנון. תוך כדי היתה לי תחושה שאני עוד אשתמש באחד השירים בסרט, GOD , שאומר כך:
"THE DREAM IS OVER, WHAT CAN I SAY" ׁ(גם כאן, אני ממליץ להאזין לכל מילות השיר).
מסכים איתו לחלוטין. נגמרו לי המילים.
מצליח להתחבר אלייך בהרגשת האכזבה מהקבוצה. במדינה אחרת, בליגה האחרת, בספורט אחר, הקבוצה שלי בפוטבול, דנבר ברונקוס, ממשיכה בנסיגה ולמרות שתעפיל לפלייאוף, אנחנו כבר יודעים שאין באמת סיכוי. כנראה ההרגשה הכי קשה לאוהד ספורט.