מכבי קביליו, הפועל קטמון, בית"ר נורדיה. מה משותף לכולן? קבוצות אוהדים. מהכדורגל. אתם יודעים, המשחק הזה של הברברים, הערסים, הבהמות. מה עוד משותף לכולן? אהבה. קבוצות שהוקמו ע"י האוהדים ובשביל האוהדים. שבאו כדי להוות אלטרנטיבה, לא רק ספורטיבית אלא בעיקר תרבותית. קבוצות שמביאות כמויות מרשימות של קהל, בטח ביחס לליגות הנמוכות. קהל שמגיע, מעודד, דוחף את הקבוצה שלו. בלי אלימות. בלי שנאה.
הפועל ת"א. קבוצת אוהדים. מהכדורסל. אתם יודעים, המשחק הזה של האינטליגנטים, המתורבתים, הנאורים. אלה שבאים אך ורק מאהבה. האמנם?
כן, כותב שורות אלה הינו אוהד מכבי. כן, גם בקרב אוהדי הקבוצה שלי ולמעשה בקרב אוהדי כל הקבוצות כמעט יש מיעוט אלים ומופרע שצריך להילחם בו. אולי בהזדמנות אכתוב גם טור עליהם. אבל הטור הזה יעסוק אך ורק בקהל של קבוצה אחת. קבוצה אחת שמאז ומתמיד היתה מועדון גדול וחשוב מבחינה ספורטיבית. קבוצה שבשנים האחרונות קמה מהאשפתות בזכות יוזמה של אוהדים נאמנים שהיה חשוב להם להציל את השם הפועל ת"א. קבוצה שהתחילה מהמקום הכי נמוך שיש וחזרה בקול תרועה לליגת העל ואף עשתה שם כמה עונות יפות. אין ספק שמבחינה מקצועית מדובר בהצלחה מרשימה. כבר שנים אנחנו שומעים על הקהל היפה של הפועל. על הנאמנות, היצירתיות, העוצמה. אין ויכוח על כך שחלק מהקהל שלהם בהחלט ראוי למחמאות האלה. ובכל זאת, כשזה מגיע ליריבות עם מכבי, יש חלק – והוא ממש לא קומץ – שהעניין מעביר אותו על דעתו.
יריבות ספורטיבית היא אחד הדברים הכי מהנים בספורט. זה מוסיף עניין, זה חלק מהכיף – כל עוד זה מתקיים בפרופורציות הנכונות. דומה שאצל רבים מאוהדי הפועל הפרופורציות האלה מתאיידות ברגע שהם שומעים את השם מכבי. בשם ה"אהבה" הכל מותר. יריקות, קללות, השלכת חפצים, שירים אלימים במיוחד ושירים שצוחקים על טרגדיות אישיות של שחקנים. חטאו הנורא של רגב פנאן? הוא מאמן הכושר של מכבי והבן של מי שהיה במשך שנים רבות מנהל הקבוצה ומת בנסיבות טרגיות.
אבל הרי אנחנו הפועל, הקהל היפה. אוהדי מכבי הם חזירים, ברברים, הם ירקו עלינו. הם קראו לסלים טועמה מחבל. וואלה נכון. אני מתעב את הקריאות הגזעניות האלה בדיוק באותה מידה. אבל אוהדי הפועל הם האחרונים שיכולים לבוא בטענות. ב-1993 כשקבוצת חוליגנים חיכו במיוחד לשחקני מכבי בשדה דב כדי להקניט אותם על אובדן האליפות במשחק מול גליל עליון וציירו צלבי קרס על הרכב של שמעון מזרחי, זה היה מזעזע. חסר תקדים. היום השירים הזוועתיים והנאלחים שמתבססים בעיקר על מוות ושואה כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר המכובד והאצילי של הקהל היפה הזה.
האם אוהדי הפועל בהכרח יותר גרועים מאוהדי קבוצות אחרות? בעיניי כן. כי להתנהגות המחפירה הזאת מתלווה גם גל דוחה במיוחד של צביעות וצדקנות. בוכים על גיא פניני שקרא לשולדברנד נאצי, אבל לא עושים דבר וחצי דבר נגד שירי השואה החוזרים ונשנים של הקהל. מתלוננים על שחורציאניטיס המופרע שעלה ליציע ורדף אחרי אוהד ומתעלמים לחלוטין מזה שהאוהד ירק עליו ואיים על ילדיו, אבל כשערן זהבי העז לעשות "פיו פיו" לכיוון אוהדי הפועל זאת פרובוקציה חמורה וקשה להאשים את האוהד שפרץ למגרש ותקף אותו, הוא רק הגיב להתגרות. וכמובן הלהיט הכי גדול של הצבא האדום: "אנחנו לא גזענים". לא שרים שירים נגד ערבים או שחקנים שחורים. וואו, לעמוד ולהצדיע. חסידי אומות העולם. ל"ו צדיקים. גזענות אסור, אבל לזרוק על אובארוב בובת תינוק מותר. לאחל שואה ומוות מותר. ללעוג למוות של מנהל הקבוצה היריבה ולקלל את הבן שלו מותר. לקרוא לרצח של איתן טייב מותר. בקיצור, הבנתם את הנקודה.
רצה הגורל ודווקא חלק לא קטן מחבריי הטובים ביותר הם אוהדי הפועל. מכולם אני שומע במשך שנים כמה הם מתביישים להיות משויכים לאותו קהל, כמה נמאס להם לשמוע את השירים האלה, כמה הם לא מוכנים יותר ללכת למשחקים בגלל הגועל נפש הזה. ואני מאמין להם. להם ולעוד רבים מהאוהדים האדומים שבאמת אוהבים את הקבוצה ובאמת נמאס להם מההתנהגות של אותם עלובי נפש מגעילים. לא יהיה הוגן להכתים קהל שלם בגלל שקבוצה, הגם שהיא די גדולה, של אנשים שהשנאה מעבירה אותם על דעתם. אז מה אפשר לעשות? הדבר היחיד שיכול למגר את התופעה הוא אותם אוהדים אמיתיים. אותם אלה שבאמת סולדים מהאלימות והנאצות, הם אלה שצריכים להתאחד, להבהיר לאותם חוליגנים – אתם לא רצויים פה. להבהיר להנהלת הקבוצה ולעומד בראשה רמי כהן – תפסיקו לתת גב לאלימות ותתחילו להילחם בה. זו הדרך היחידה שיכולה באמת להביא לשינוי.
קבוצות אוהדים הן דבר מבורך. המיזם של הפועל, בראשיתו לפחות, היה יפה ונכון. בשנים האחרונות העסק איבד כיוון והפך בן ערובה של אותם אפסים אלימים שאינם מבינים ספורטיביות מהי. הניצחון של הפועל בהיכל הוא הישג ספורטיבי ענק לקבוצה הזאת, ואפשר היה לדבר רבות על ההצלחה של דני פרנקו ועל הרשלנות שהביאה להפסד של מכבי (אוי ספאחיה, מה יהיה הסוף עם הרוטציות ההזויות האלה???) אבל תסלחו לי – כשהמסביב כ"כ אלים ומגעיל, אי-אפשר באמת להתייחס לגופו של עניין. זה מוציא את החשק מספורט. אני בטוח שבין אותם אלה בקהל האדום שמקללים יש גם לא מעט אנשים, בעיקר צעירים, שנסחפים תוך כדי המשחק ולא חושבים עד הסוף על המשמעות וההשלכות של ההתנהגות שלהם. לאותם אנשים אני יכול רק להמליץ ללכת למשחק של בית"ר נורדיה. לחוות קהל של קבוצת אוהדים שבא באמת מאהבה נטו ועושה רק אוירה של חיוביות וכיף. אולי זה יהווה לכם מקור להשראה.
