אנחנו ממשיכים עם סדרת גדולי הדור הנפלאה שעלתה באתר בהובלת חמי עמיחי, והפעם נושא שקרוב לליבי עליו כתבתי לא מעט במהלך שנותיי בזווית, דירוג עשרת הליגיונרים המצליחים ביותר בדור האחרון. על מה מתבסס הדירוג? שילוב של היכולת שלהם, המסגרות בהן שיחקו (ליגות מקומיות, גביעי אירופה), משך הזמן שבו שיחקו, ההתמדה שלהם וכמובן, דעלי האישית. כאמור, זה לא דירוג שמדבר על מי היה הכי טוב בשיאו, אלא שקלול של כל הקריירה שלהם עד כה.
ראויים לאזכור שלא נכנסו לדירוג:
בן סהר שרשם הופעת בוגרים בצ'לסי ושיחק גם בליגה הצרפתית, הגרמנית והספרדית (וגם שיחק בהולנד). איתי שכטר שגם כן שיחק ב-3 ליגות גדולות (אנגליה, צרפת וגרמניה), מאור מליקסון ששיגע מדינה שלמה בפולין המשיך משם לצרפת, עדן בן בסט שכבש 20 שערי ליגה בצרפתית במשך שלוש עונות, אליניב ברדה שזכה באליפות בלגיה, העפלה לליגת האלופות ותואר מלך השערים של הליגה במדי גנק, רמי גרשון וקני סייף שזכו באליפות בלגיה היסטורית עם גנט והפכו לישראלים היחידים מלבד יוסי בניון ששיחקו בשלב הנוקאאוט של ליגת האלופות. פיני בלילי שהפך לאחד השגרירים הכי מוצלחים שלנו בטורקיה. בירם כיאל (מקום 11 שלי) שרשם לא מעט הופעות בליגת האלופות עם סלטיק יחד עם ניר ביטון הראוי לאזכור, ואח"כ המשיך גם לצ'מפיונשיפ ולפרמיירליג יחד עם ברייטון. מנור סולומון שאמנם משחק רק עונה וחצי בחו"ל, אבל כבר רשם כמה רגעי שיא עם שערים בגביעי אירופה ותארים בשחטאר דונייצק ושון וייסמן, מלך השערים של הליגה האוסטרית ומקום עשירי במירוץ לנעל הזהב באירופה.
ראוי לציון: טל בנין
(ברשיה, עונות 1998-2001, 87 משחקים ו-2 שערים)
"אני שיחקתי באיטליה" עונה טל בנין פעמים רבות, לא בהכרח כשנשאל בעניין ולפעמים זה נראה לנו קצת מגוחך. ברזומה שלו יש עונה אחת בלבד במדי ברשיה בליגה העליונה, ה-SERIE A ועוד שתיים בליגה השנייה אליה ירדה קבוצתו, לפני שחזר למכבי ת"א, ולכן הוא לא נכנס לעשירייה שלנו. העונה שלו בקאן הצרפתית הייתה כבר בדור הקודם.
אבל לפני שמעט מזלזלים, חשוב לחזור רגע ל-31 באוגוסט, 97' כשעיני העולם כולו היו נשואות לסן סירו במילאנו. רונאלדו הברזילאי, השחקן הטוב בעולם, ערך את הופעת הבכורה שלו במדי אינטר מול ברשיה. שלל כוכבים עלו על המגרש באותו אחה"צ מלבד 'פנומנו', אלברו רקובה עלה מהספסל וכבש צמד מרהיב, דיאגו סימאונה במרכז המגרש, וגם בברשיה עלה להופעת בכורה בחור צעיר בשם אנדראה פירלו. וגם טל בנין היה שם להופעת הבכורה שלו. חלק מההצגה הכי גדולה בעולם. כי זה מה שהייתה הליגה האיטלקית בשנות ה-90', המקום שבו נמצאים כל הכוכבים. בעידן שבו עדיין כמות הזרים הייתה מוגבלת יחסית והכסף הגדול, היה קשה מאוד להגיע לאיטליה. רביבו וברקוביץ' כיכבו באותם שנים והציתו את הדמיון בספרד ואנגליה, בעוד שבנין החרוץ היה קשר אחורי אפור ושיחק בקבוצת תחתית, אבל היה ברור לכולם שהוא נמצא במקום אחר. לא סתם עד היום היה רק עוד ישראלי אחד רק בליגה האיטלקית. הליגה האיטלקית הייתה ה-NBA וטל בנין היה העמרי כספי שלנו. הראשון שבאמת נגע בשמיים.
10. אלמוג כהן
(נירנברג 2010-2013, אינגולשטאט 2013-2019, 197 משחקים מתוכם 109 בבונדסליגה, 23 שערים 11 בישולים ו…4 כרטיסים אדומים)
הקריירה של אלמוג כהן יכלה להתפתח כמו של לא מעט ישראלים מוכשרים אחרים. פריצה מטאורית וכוכבות יחסית בארץ, אפילו יציאה לאירופה והצלחה למשך עונה או שתיים, ואז הדעיכה, הגעגועים הביתה והחזרה לישראל עם מעמד של ליגיונר בכיר שמרוויח הרבה ועושה מעט. וזה היה המסלול שלו – מההצטיינות כשחקן צעיר תחת לותאר מתיאוס בנתניה, המעבר לנירנברג והמחמאות, ואז ההשאלה להפועל ת"א בסיום החוזה, שם היה רחוק מלהזכיר את השחקן מהבונדסליגה. "התחלתי להבין שצריך לעבוד כמו חמור ולחזור להאמין בעצמי כי לא יכול להיות ששיחקתי בהרכב בבונדסליגה והייתי מצוין ועכשיו אני לא טוב. הורדתי רגל וחשבתי שיבוא לי בקלות, אבל בכדורגל אין בלוף. מי שלא עובד קשה, זה מתגלה", אמר בראיון לענבל מנור בדצמבר, 2013.
וזה היה הכח הגדול של אלמוג, העבודה הקשה שלו. הוא לקח הימור שהשתלם ועוד איך, הוא חתם באינגולשטאט, מתחתית הליגה השנייה בגרמניה, אבל אחת כזאת שמאחוריה יש את חברת אאודי כספונסר. תוך שתי עונות הם כבר היו בבונדסליגה (וירדו לאחר שתי עונות) וכהן הפך שם לאחד השחקנים האהובים ביותר והמשמעותיים, עם סרט הקפטן לעיתים על זרועו. כשהקבוצה ירדה ליגה הגיעו הצעות על הקשר הישראלי, אך הוא בחר להישאר במקום שהפך בשבילו לבית, למרות שהכסף הפסיק לזרום והקבוצה הפכה לקבוצת תחתית. החזרה לנתניה וארבעת האדומים קצת פגעה בזיכרון שלנו על יכולתו, אולי בגלל שהיה רגיל לקשיחות הגרמנית, אבל את מה שעשה קשה לקחת ממנו.
למה הוא כאן?. אלמוג כהן הוא מופת לכל מה שהיינו רוצים משחקן ישראלי. אחד שיעבוד קשה וישאיר ריאה במגרש כל משחק, שיישאר מקצוען לאורך זמן וגם ידע להשתלב ולהפוך לשחקן שכולם אוהבים וסמל של כל מועדון שבו הוא משחק, וכשהוא עושה את זה בבונדסליגה בתור קפטן, אין שום דרך להשאיר אותו מחוץ לדירוג שלנו.
9. ליאור רפאלוב
(קלאב ברוז' 2011-2018, רויאל אנטוורפן 2018-2020, 308 משחקים, 79 שערים, 71 בישולים, שתי אליפויות, שני גביעים משערי ניצחון שלו, 10 שערים ו-9 בישולים בליגה האירופאית)
"אולי קצת קשה להאמין, אבל בתחילת הדרך ליאור רפאלוב היה קצת ירדן שועה. לא בכמות הרעש, הסקנדלים והסיקור התקשורתי, אבל עוד ישראלי צעיר מוכשר שקצת מנסה להוכיח יותר מדי , לא משחרר את הכדור בזמן, ועושה פרצופים ותנועות ידיים כשמורידים אותו לספסל.", כך כתבתי על רפאלוב בפרויקט גדולי הדור בליגת העל, בו דורג במקום ה-91, בעיקר בגלל שעשה את מרבית הקריירה שלו בחו"ל.
לפעמים קצת מדברים בלעג על הליגה הבלגית, על כך שהיא לא מקפצה אמיתית לאירופה וליגה בינונית. אבל הליגה הבלגית היא ליגת ביניים חזקה מאוד, משופעת בכישרונות צעירים עם מועדוני על, מאבק אליפות צמוד כל שנה בניגוד להרבה ליגות אחרות וקהל שממלא את האצטדיונים. ורפאלוב הצליח בתוך כל זה להפוך לשחקן מקצוען ומוביל באחת מקבוצות הצמרת הגדולות של המדינה, כשהוא מספק המון רגעים בלתי נשכחים, ובמיוחד הרגע הזה שבו הביא לברוז' גביע בדקה ה-89':
גם כשנפצע ומעמדו נפגע וחשבו שהגיע הזמן לחזור הביתה, רפאלוב מצא בית חדש במדי אנטוורפן, במדיה מהר מאוד הפך שוב לשחקן אהוב ומוביל, עם סרט קפטן על ידו, כשהוא לוקח אותה לצמרת אחרי שנים רבות ומביא לה גביע ראשון מאז תחילת שנות ה-90' דווקא מול האקסית מברוז' (לינק לטור "הריקוד האחרון של רפאלוב").
למה הוא לפני אלמוג כהן? הייתה התלבטות קשה, הרי כהן עשה את הקריירה שלו בליגה חזקה יותר. האם שניהם היו מצליחים באותה מידה אם היו מתחלפים? האם עדיף להיות ראש לשועלים או זנב לאריות? בד"כ אני נותן את העדיפות לזה שהיה בליגה טובה יותר, אבל העובדה שרפאלוב הפך לאחד מכוכבי הליגה ונתן לנו רגעים שלא נשכח, מציבה אותו קצת גבוה יותר.
8. מואנס דאבור
(גראסהופרס ציריך 2013-2016 (+השאלה ב-2017), רד בול זלצבורג 2016-2019, סביליה 2019, הופנהיים 2020 – 252 הופעות, 137 שערים. מלך השערים ומלך הבישולים בשוויץ, פעמיים מלך השערים באוסטריה, שחקן העונה באוסטריה, שלוש אליפויות אוסטריה, גביע אופ"א במדי סביליה בכל זאת, גביע אוסטרי)
יהיה אשר יהיה המשך הקריירה של דאבור, הוא ייזכר בשחקן היסטורי. ספק אם מישהו יצליח להיות מלך שערים של ליגה בחו"ל ב-3 עונות שונות, וב-2 ליגות שונות (אולי זהבי העונה?). הוא השחקן הישראלי שכבש הכי הרבה שערים בחו"ל עד כה, שיאן המבקיעים במפעלים האירופאים, וכמובן העברת השיא של הכדורגל הישראלי, כשעבר אשתקד מזלצבורג לסביליה ונתן לנו משהו שלא היה לנו הרבה זמן – שחקן ישראלי בקבוצת צמרת בליגה גדולה, גם אם זה היה לתקופה קצרה.
דאבור הוא מסוג השחקנים שהליגה שלנו כמעט פספסה. אחד שלא קיבל מספיק קרדיט במכבי ת"א, ואז עבר במחיר בדיחה לשוויץ שם התגלה כמכונת שערים שלא עוצרת. דאבור משלב דיוק, מהירות, טכניקה ופיזיות שלא אופיינית לכדורגלן הישראלי, וזה מה שמאפשר לו להבקיע בכל מקום שבו הוא נמצא. הוא לא נשבר כשלא קיבל מספיק צ'אנסים בעונה הראשונה בזלצבורג, וגם לא כשיובש ביציע בסביליה. הוא המשיך לעבוד קשה ולחכות בסבלנות, ולהבקיע בצ'אנסים שכן קיבל. ודאבור עשה עוד משהו אולי מבלי להתכוון, הוא השחקן הערבי שהכי נכנס למיינסטרים הישראלי מבחינת העניין שהוא מייצר.
למה הוא "רק" כאן? כי ההישגים שלו נרשמו בכל זאת בליגות בינוניות יחסית, כי הוא עוד לא שיחק בליגת האלופות (למרות שעשה כל מה שיכל כדי להביא לשם את זלצבורג) והעונה הקודמת בה שיחק בליגות הגדולות עדיין לא מספיקה כדי להגיע גבוה יותר. אחרי העונה הקודמת שהייתה כנראה הקשה בקריירה שלו, דאבור עומד בפני השנים שיגדירו איך יזכר בכדורגל הישראלי.
7. תומר חמד
(2011-2014 מאיורקה, 2014-15 אלמריה, 2016-20 ברייטון – עם השאלות לצ'רלטון וק.פ.ר בשנתיים האחרונות. 287 משחקים, 71 שערים ו-20 בישולים. 100 הופעות בליגה הספרדית עם 27 שערים ו-6 בישולים. 35 שערים בצ'מפיונשיפ, 2 שערים בפרמיירליג)
ב-15 לינואר 2011 לתומר חמד היו בסה"כ 4 שערי ליגה במכבי חיפה. הוא רשם עוד משחק מתסכל מול הפועל ב"ש שהסתיים ב-2-2 בו לא הצליח להבקיע. אף אחד בחיפה לא חשב לחדש את החוזה שלו שהסתיים בתום אותה עונה. שנה פחות יום לאחר מכן הוא כבר מצא את הרשת. היריבה הייתה ריאל מדריד. עד כדי כך היה הזוי המסע של חמד. 8 שערים בעונה הראשונה במאיורקה, 11 בשנייה. מאיורקה הסתבכה כלכלית, עמדה לרדת לליגה השנייה ותכננה למכור את חמד בכמה מיליונים טובים. השדרוג שלו היה אמור להגיע. אלא שבמחזור הלפני האחרון הוא קרע את האכילס. במקום לעבור לשטוטגרט, הוא ישב חצי שנה מחוץ למגרש, ואז הגיע לליגה השנייה. הקריירה שלו התעכבה, אבל אז החבר הטוב, בירם כיאל, קרא לו להצטרף אליו בברייטון.
חמד הגיע למקום שהכי התאים לו, לליגה האנגלית השנייה והחזקה. עם 17 שערים בעונתו הראשונה הפך לאחד החלוצים הטובים בליגה, וגם עונה לאחר מכן הפגיז בדרך לפרמיירליג, שם הוא הספיק לטעום את טעם גן עדן. בעידן שבו קבוצות עולות עם חלוצים שעלו עשרות מיליונים, חמד פתח בליגה הטובה והעשירה בעולם. זה לא החזיק הרבה זמן, חמד שיחק בסהכ 16 משחקים במדי ברייטון בפרמיירליג וכבש שני שערים, אבל כשמסתכלים על הדרך שעשה מההשאלות למכבי הרצליה ואחי נצרת, אפשר רק להוריד בפניו את הכובע.
למה הוא כאן? כי הוא שיחק בשתיים מארבעת הליגות הטובות ביותר, והאמת היא שגם להצליח בצ'מפיונשיפ זאת משימה הרבה יותר קשה ממה שאנשים חושבים. ליגה ארוכה ומתישה ופיזית. כי הוא מודל של מוסר עבודה, וצניעות וכוח רצון של שחקן שכבש שער אחד ב-28 הופעות במדי בני יהודה, ועדיין הצליח להגיע לפסגות. ומי יודע, אלמלא אותה פציעה שעיכבה את הקריירה שלו בשנתיים, אולי הוא היה מגיע יותר רחוק.
6. ביברס נאתכו
(2010-14 רובין קאזאן, 2014 פאוק סלוניקי, 2014-2018 צסק"א מוסקבה, 2018-19 אולימפיאקוס, 2019-20 פרטיזן בלגרד. אליפות רוסיה, גביע רוסי, סופרקאפ רוסי, נבחרת העונה של שלב הבתים בליגה האירופאית. 381 הופעות בחו"ל, 78 שערים, 82 בישולים. 24 הופעות בליגת האלופות – שני אחרי בניון, עד 2 שערים ו-4 בישולים, 67 הופעות בליגה האירופאית (מקום שלישי בכל הזמנים במפעל) – 14 שערים ו-16 בישולים. שיאן הופעות ישראלי במפעלים אירופאים)
כבר יותר מ-10 שנים שביברס נאתכו נמצא ברמות הגבוהות ביותר. מאז שעבר לרובין קאזאן במרץ 2010 אחרי המפגש בינה להפועל ת"א בגביע אופ"א, הוא נמצא שם. עונה אחר עונה, מנווט, מוסר, מתקל, בועט, כובש, שקט, צנוע ונותן הכל. הוא שיחק בהיכלים הגדולים ביותר – מול באיירן, מול יונייטד, צמד בישולים בחוץ מול הסיטי, מול ברצלונה. קיווינו שאחרי שהסתיים חוזהו בקאזאן הוא יגיע למועדון גדול בליגה גדולה. אבל אחרי חצי שנה בפאוק הוא הגיע למועדון ענק בדמות צסק"א מוסקבה שם הפך לעוגן. הליגה הרוסית כביכול אינה חלק מ-5 הליגות הטובות, אבל בדירוגי אופ"א היא תמיד צמודה לצרפתית ולפורטוגלית, עם נציגה קבועה בשלב הבתים. ליגה הרבה יותר חזקה מליגות הביניים האחר. גם כיום, כשהוא כבר לא בשיא הקריירה שלו, הוא מצליח להיות אחד השחקנים הטובים והאהובים בפרטיזן בלגרד. "הוא מזכיר לי את דה בריינה", אמר עליו אשתקד המאמן האגדי, ראדומיר אנטיץ', שהלך לעולמו השנה.
תמיד אנחנו מרגישים חסר לנו משהו אצלו.אולי כי אנחנו שומעים איך מאמנים מתלהבים ממנו, אבל לא מצליחים לראות את זה על המגרש, אולי בגלל התפקוד שלו. אבל נאתכו הוא שחקן היסטורי – שיאן ההופעות הישראלי באירופה, שיאן ההופעות הישראלי בליגת האלופות מבחינת דקות (2 משחקים פחות מבניון), מקום שלישי בכל הזמנים (לא רק ישראלי) בהופעות בליגה האירופאית, מופת להתנהגות, מחויבות ומקצוענות. קפטן אמיתי.
למה הוא כאן לפני חמד? סיימתי לכתוב את הטור לפני יומיים, ודירגתי את חמד לפני נאתכו. ואז חשבתי על זה שוב בלילה ושיניתי את הדירוג. זאת הייתה ההתלבטות הכי קשה שלי והמענה לשאלת הזנב לאריות או הראש לשועלים. האם עדיף להיות בקבוצת תחתית בליגות על או צמרת בביניים? חמד גם לא הצליח לשחק בקריירה שלו במפעלים האירופאים וזאת הייתה נקודה נגדו. מצד אחד הוא עשה מה שרצינו שנאתכו יעשה תמיד ולא עשה, את הצעד הנוסף הזה קדימה, להגיע לליגות החזקות ביותר. אבל בסופו של דבר העקביות של נאתכו, השמירה על היכולת הגבוהה וההיסטוריה שעשה באירופה נותנים לו את היתרון ממש ממש בטיפה.
חכו לחלק ב'.
