אם עוד היו טהרנים שביקשו להרחיק בין הספורטאים לפוליטיקה, הרי שב-2020 הם ספגו מכה ניצחת. מעורבות של ספורטאים בפוליטיקה בשנה האחרונה לא היתה מחזה חריג, כשהביטוי הבולט לכך היה בבועת האנביאיי. מעבר להתבטאויות אינדיבדואליות תכופות של השחקנים בענייני הפוליטיקה האמריקאית, הבועה היתה ייחודית בכך שהשחקנים קיבלו גיבוי רשמי מטעם הליגה למעורבותם, כפי שניכר למשל בגופיות המשחק בעלות המסר הפוליטי.
ייחודה של הבועה כזירה פוליטית בא לידי ביטוי גם בשביתת השחקנים בתחילת הפלייאוף. מאירוע ספונטני של הבעת זעם, השביתה התפתחה לפעולה פוליטית קולקטיבית מאורגנת של השחקנים וגם הגיעה לנפקויות מוחשיות, למשל הקצאה של אולמות כדורסל לקלפיות נגישות להצבעה בבחירות.
על אף שמעורבות של ספורטאים בפוליטיקה היא עובדה מוגמרת, עדיין יש מי שקוראים להרחיק אותם מהפוליטיקה. אך לשיטתי, הההצדקות של הקריאה הזו רופפות בלבד. כשם שכל אדם אחר חופשי להתבטא בכל תחום שיבחר, לא ברור מה ההצדקה להגביל דווקא ספורטאים. אנו לא מצפים משחקני קולנוע שישחקו ומעבר לכך שישתקו, וגם לא מצפים מנהגי מוניות שינהגו ומעבר לכך שישתקו, ולכן אין הצדקה לצפות זאת מהספורטאי, ככל שכמו שחקן הקולנוע ונהג המונית וכל אחד אחר, גם הוא נושא באחריות לדבריו.
ניתן לטעון שגם אם קיימת לגיטימציה לספורטאים להיות מעורבים בפוליטיקה, על המעורבות להישאר מחוץ לזמן הפעילות המקצועית, כגון משחק, אימון, טקס חלוקת מדליות. אך טענה זו מתעלמת מכך שכל אירוע ספורט הוא גם אירוע ציבורי שמעצם קיומו נטוע בהקשר החברתי והפוליטי בו נערך. כלומר, בעצם ההשתתפות של השחקן בספורט יש מימד פוליטי, גם אם לא עשה דבר מלבד לשחק בו. טענה זו גם מתעלמת מכך שבתרבות הספורט המודרנית הספורטאים נמדדים לא רק בשעות הפעילות המקצועית הטהורה, אלא גם בחייהם האישיים. כשם שניתן לפלוש לחייהם האישיים מחוץ למגרש, אין סיבה שהם לא יביאו את חייהם האישיים למגרש, ובתוך כך גם את עמדותיהם הפוליטיות. גם באשר למעורבות הפוליטית מסוג זה יש להדגיש שספורטאי אשר בוחר להיות מעורב פוליטית צריך להיות מוכן לשאת בהשלכות לכך, כשם שנהג מונית שמדבר על פוליטיקה בזמן הנהיגה אולי יזכה לדירוג נמוך ב-GETT ושחקן קולנוע שעושה זאת בזמן משחק אולי יזכה לדירוג נמוך ב-IMDB.
על פניו, המעורבות של ספורטאים בפוליטיקה זוכה ללגיטימציה רחבה בציבור בישראל. מרבית הפרשנים היללו את האומץ של שחקני האנביאיי להתערב בפוליטיקה בתקופה כה רגישה, ועוד לפני כן קולין קאפרניק, שהוביל את התופעה של כריעת ברך של שחקנים בזמן ההמנון האמריקאי, הוכתר כאן כגיבור. בחודשים האחרונים גם מרקוס ראשפורד זוכה לחיבוק ישראלי חם, בעיקר בקשר למעורבות שלו בגיוס תמיכה ציבורית ותקציבית להספקת ארוחות חמות לילדים באוכלוסיות מוחלשות בבריטניה. הגרסה המקומית לראשפורד, עידן ורד, שהחל בגיוס תשומת הלב הציבורית לעניין דומה, גם כן זוכה לגיבוי מלא בתקשורת ולהערכה על כך שהוא חורג מגבולות המגרש ועוסק בסוגיות בפוליטיות.
אף על פי כן, התמיכה במעורבות ספורטאים בפוליטיקה היא חלקית בלבד. בשחקני האנביאיי וה-NFL קל להביע תמיכה, שכן המאבק הפוליטי שלהם רחוק וזר. את ראשפורד וורד קל לגבות, שהרי מי יתנגד לארוחות חמות לילדים עניים? אבל בעניינים אחרים, הציבור מתעלם או מבקר בחריפות מעורבות של ספורטאים בפוליטיקה. מדובר במקרים בהם הספורטאים נוגעים בליבת הפוליטיקה המקומית, במתח בין ימין לשמאל, בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילוניים, בין תומכי ביבי למתנגדיו.
כך למשל, כשאיתי שכטר כתב ברשתות החברתיות שביבי הוא מלך ישראל ושממשלה עם המשותפת היא אסון, מעבר לביקורת המהותית והלגיטימית על הטענה עצמה, הוא זכה לביקורת על כך שהוא בכלל מעז לעסוק בפוליטיקה. במקרה אחר, כשדן מורי "העז" להשתתף בהפגנה שמוחה נגד הממשלה, אוהדים תקפו אותו על כך שהוא מנצל את מעמדו כשחקן ושהוא חוטא בכך שהוא מערב בין ספורט בפוליטיקה.
מעל כולם מבחינת מעורבות פוליטית בשנה אחרונה נמצאים שניים – דודו אוואט ואורי אוזן. אוואט, שנמנה על התומכים בליכוד, זוכה לביקורת רחבה על התבטאויותיו הפוליטיות, לא רק על כך שהן גסות וגובלות בגזענות, אלא על עצם זה שכספורטאי עבר מוטב שלא יעסוק בדברים האלה. אוזן, שמזוהה עם המחאה נגד הליכוד, מקפיד להביע את עמדתו מעל כל במה וגם להגיע להפגנות (וגם להגיב לדודו אוואט בטוויטר, ואני ממליץ גם לעבור על אחד מהדיונים ביניהם, הם מנוהלים בהרבה יותר כבוד הדדי מוויכוחים בין חברי כנסת).
גם אוזן זוכה ליחס מזלזל על כך שלדעתו כספורטאי עבר אין חשיבות. אמנם היותם ספורטאים בדימוס שכיום נמצאים בפריפריה של המשחק, אוואט בניהול ואוזן באימון נוער ופרשנות, כנראה מקלה עליהם להתבטא באופן כל כך חופשי בנושאים כל כך רגישים. בכל זאת, הם מסכנים את המוניטין הציבורי החיובי שצברו והמעשים שלהם דורשים אומץ רב, לאין ערוך מהאומץ הדרוש לגיוס כסף למטרה שנמצאת בקונצנזוס.
אוואט ואוזן צריכים להוות דוגמא לכל ספורטאי. ספורטאים לא צריכים לחשוש להביע את עמדתם ולהיות מעורבים בנושאים פוליטיים. אל להם להתבייש במעמד הציבורי שקנו לעצמם דרך המגרש, הם עבדו קשה עבורו והשיגו אותו בזכות. אנחנו כציבור האוהדים צריכים גם כן להכיר במעמד הזה ובזכות (ויש שיאמרו אף בחובה) שלהם לקחת חלק פעיל בחברה שבה הם חיים, גם אם הדעה שלהם לא בדיוק תואמת את שלנו. ובואו נודה על האמת, הם בטוח לא יכולים להיות גרועים יותר מהפוליטיקאים שלנו.
