\\ אורן קורץ
תחושת ההתרגשות שאני מרגיש כשאני כותב בפעם הראשונה במקום חדש על משהו שאני אוהב היא אחת התחושות הממכרות, ותענוג הוא לי לחוש אותה לפני הפוסט הראשון שלי כאן ב–הזווית.
החלטתי לפתוח ולדבר על UFC 200. גם כי התחלתי לעקוב אחרי ה-UFC לפני אירוע מספר 100, וגם כי אירועי הימים האחרונים נותנים לי פתח לדבר על ספורט ברובד האהוב עלי – הרובד הלא מקצועי.
למי שלא מכיר, ה-UFC זו התאחדות אמנויות הלחימה המשולבת הגדולה והמובילה בעולם (תחשבו שהם ויריבם העוקב הם כמו פייסבוק ומייספייס) וכתוצאה מכך נתפסת כיחידה.
אני זוכר את אירוע 100 מצוין, למרות שלא ראיתי אותו בשידור ישיר, בגלל תחושת הקרקס שאפפה את האירוע, בו נלחם בקרב המרכזי המתאבק ה"מזויף" ברוק לסנר.
אותו לסנר ניצח את אחד הלוחמים המעוטרים ביותר, פרנק מיר, ולאחר שמרח על עצמו את דם יריבו (כן כן) הוא המשיך לראיון נצחון בו הכריז כי הוא הולך לשתות בירת קורס לייט (כשהספונסר של היו אף סי הוא באד לייט) ואולי אפילו יעלה על אשתו. כחובב היאבקות (אותו פרו רסלינג ממנו לסנר הגיע) – נתפסתי.
אבל למרות שהתיאטרליות הייתה הגורם שמשך את תשומת ליבי, דווקא המאבק בין 2 הלוחמים הוא שגרם לי להפוך לצופה קבוע. לחימה משולבת מקבילה בעיניי לשחמט או פוקר בכך שאישיות הלוחם באה לידי ביטוי בצורה בה הוא מתמודד. המאבק הנראה לעין הוא בפן הפיזי, אבל כל לוחם מקצועי יספר שהמאבק האמיתי נמצא ברובד המנטאלי והפסיכולוגי.
ואיך זה מתקשר לאירוע 200? ובכן, מאז אותו אירוע בו לסנר זכה בחגורת האליפות עברו 9 שנים, ובהן צמח אלוף שתיעל את הכריזמה של לסנר ועלה עליו עשרות מונים. קונור מקגרגור הפך את עולם הלחימה מכזה שמקדש את המשקלים הגבוהים לכזה שמקדש את ה-money weight. שילוב של יכולות מסרטי המטריקס עם פה שהיה גורם למוחמד עלי להרגיש צנוע. תוך שלוש שנים מקגרגור הפך את עצמו מלוחם אלמוני בקרבות המקדימים ללוחם הכי ידוע, הכי מוכר והכי מצליח מכל בחינה הניתנת למדידה.
אירועים שהוא הופיע בהם שברו שיאי מכירות, ובכל קרב הפרומונים שלו הפכו להיות קיצוניים יותר ויותר. וכמעט שכחתי לציין אך בכל קרב הוא הדהים עוד יותר ביכולותיו לנצח את יריביו.
באירוע מס' 194 זכה מקגרגור בחגורה במשקל בו הוא נלחם, ושם לעצמו כמטרה זכיה בחגורה נוספת – החגורה במשקל קל. לרוע המזל, שבועיים לפני הקרב (באירוע מס' 197) האלוף (רפאל דוס אניוס) נפצע, ומקגרגור הסכים להילחם מול מחליף בהתרעה קצרה (בפעם הרביעית או חמישית בקריירה שלו). המחליף היה נייט דיאז, אחד היחידים שיכולים לטעון לפה יותר מלוכלך משל מקגרגור, ואכן תוך יומיים נחשפנו למלחמת טראש טוק אפית. מקגרגור שלט בקרב בהתחלה, אך דיאז, הלוחם הגדול יותר פיזית, השתלט עליו בסיבוב השני. באופן נואש, מקגרגור ניסה להוריד את הקרב לקרקע ומהר מאד מצא את עצמו לפות על ידי דיאז בחניקה. הסוף הגיע שניות אחר כך.
ואיך כל זה מתקשר לUFC 200??? ובכן, לאירוע מוניומנטלי כזה נדרש קרב מרכזי בו נמצא הלוחם הכי פופולרי – מקגרגור. הוא דרש, וגם קיבל, קרב חוזר מול דיאז. אלא שבתחילת מאי מקגרגור לא הופיע למסיבות עתונאים לקידום האירוע, ולאחר כמה ימים הודיע לו הנשיא דיינה ווייט – הקרב שלכם מבוטל ואתם לא באירוע.
מקגרגור, שכאמור נלחם מספר פעמים בהתרעה קצרה, ושאחראי להכנסות של מאות מיליוני דולרים בשנים האחרונות, זעם, אך בלע את העלבון, והקרב בינו לבין דיאז נקבע לאירוע מס' 202. במקומם נקבע קרב מרכזי במשקל חצי כבד – ג'ון ג'ונס, האלוף לשעבר שלא הפסיד את התואר וכנראה הלוחם המחונן בהיסטוריה, מול דניאל קורמייה, האלוף הנוכחי לו הפסד אחד בלבד – לג'ונס.
מג'ונס נשללה החגורה בתחילת 2015 לאחר שפגע עם מכוניתו במכונית אחרת בה נהגה אשה הרה, וכדובדבן על העוגה גם ברח מהזירה. בכל זאת, לאחר כשנה הוא חזר לאירגון, ניצח בקרב "חימום", ולאחר ביטול הקרב בין מקגרגור לדיאז הם שובצו לקרב המרכזי.
או כך הם (ודיינה ווייט) חשבו. ביום ד', שלושה ימים לפני האירוע, נתפס ג'ון ג'ונס על שימוש בסמים אסורים. בשעת הכתיבה עוד לא ידוע מה היה החומר האסור בו השתמש, אך ככל הנראה ג'ונס יושעה עד 2018.
ובאופן שמראה גם על האירוניה האכזרית של עולם הלחימה, וגם על כך שקארמה היא יישות שייתכן וצריך לחשוש ממנה – באותו יום בו מאמנו של מקגרגור צייץ "נו, אז היה שווה להעיף אותו מהאירוע כי הוא הבריז למסיבת עתונאים?", הוכרז הקרב המרכזי החדש ב-UFC 200. ברוק לסנר (שהספיק מאז אירוע 100 לחזור ל-WWE) נגד מארק האנט (לוחם נפלא אך לא טוען לכתר).
בשורה התחתונה – את יו אף סי 200 יוביל מתאבק "מזויף". ההבדל הגדול הוא שלאחר אירוע 100 היה ברור שהוא יגן על התואר שלו כנגד הטוען הבא לכתר. עכשיו?
הקרב הבא שלו יהיה בסאמר סלאם.
נתראה בשבוע הבא, אז אדסקס את תוצאות אירוע מספר 200 והשלכותיו.
