הרעיון לפוסט הגיע בחמש וחצי בבוקר, כשהכחול (נובאק דג'וקוביץ, או נולה) שבר בפעם השניה במערכה הרביעית את הלבן (רוג'ר פדרר) והיה רחוק רק משחקון אחד מזכיה באליפות ארה"ב בטניס. ממתי כחול זה הצבע של הרעים? זה לא אמור להיות שחור? כחול ולבן זה שלנו, הטובים.

במחזור ה-9 בוסניה מנצחת את ווילס 0:3 עם קהל סוחף בסרייאבו, בדיוק בזמן שטל בן חיים החלוץ כובש שער נצחון על הקפריסאים מהגבהה מדויקת של אייל משומר בדקה ה-88.

ענף הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם, מגיעים לצפות בו הכי הרבה צופים ואחוזי הרייטינג שלו הכי גבוהים כמעט בכל מדינה. הקהל ממלא את האיצטדיון במשחקים החשובים ומשתוקק לראות את הקבוצה האהודה עליו מנצחת, אבל לפעמים לקבוצות יש תוכניות אחרות.

לפני המשחק היתה לי התלבטות קלה מה לעשות, כי אצל השכנים שלי התקיימה הופעה של "ג'יין בורדו", אחת הלהקות הכי הכי של השנה האחרונה במוזיקה הישראלית. המחוייבות לקהל קוראיי הנאמן הכריעה לבסוף לטובת הכדורגל, אבל מדי פעם התגנבתי למרפסת כדי ללקט כמה צלילים.

לכל השחקנים יש חלק בהעפלה לשלב הבא. כספי מרשים, מקל לוקח אחריות, אליהו מראה שהוא יודע לעשות הגנה, למרות כל מה שאמרו עליו כל השנים, לימונד, אוחיון, כדיר ופישר נותנים את התרומה שלהם והכל ביחד מתחבר להצלחה. אבל מעל לכל השחקנים בולט שם אחד - ארז אדלשטיין.

ארבע נקודות חשובות לקראת המשחקים המעניינים בשבת הקרובה:

ברגעי האמת צצה נבחרת שכיף להזדהות איתה, לוחמת, עם דבקות במטרה, עם נשמה מצד אחד וקור רוח מצד שני, עם המון התלהבות וחיפוי על חסרונות. בקיצור סוג של פלוגה קרבית.

היא חוזרת, היא עוד רגע שוב פה, במלוא הדרה, במלוא יופייה. כל הקיץ חיכיתי לה, למעשה אפילו יותר מזה, עוד מהחורף הקודם.

אז יומיים הנבחרת גרמה לנו לרחף מאושר, לאחר ניצחונות על רוסיה ופינלנד ופתאום בא ההפסד המעצבן הזה נגד הבוסנים.

לחימה, מחויבות, אחדות, הגנת ברזל, אחריות וניצחון נהדר על נבחרת כמו רוסיה. רוסיה אומנם לא נוצצת כמו פעם, וחסרה שורה גדולה של שחקני ענק, אבל עדיין רוסיה זו רוסיה