מתוך דיון בפורום של בלוגרי הזווית ותוספת כוח של מאמן הפועל כפ"ס בכדורעף, שגיא ברעם, אני מנסה לזקק כאן את מה שאני מרגיש כלפי התנהלות הממשלה, ההתאחדות לכדורגל והאחראים על קבלת ההחלטות בזמן האחרון, בהקשר של הספורט המקצועני. אשתדל להביע את דעתי בצורה ברורה ומסודרת, למרות אינספור הפנים לבעיה הזו.

בגדול, יהיה נכון לומר שבימים אלה – אין ספורט, ובטח לא מקצועני. למה? כי ככה החליטו. אז כן, יש החרגה של משחקים במסגרות האירופיות (כי כנראה הוירוס יודע להבחין בין מפעל למפעל), אבל זה קצת לעג לרש… מה שטוב לאירופה, לא טוב לישראל? אולי לוירוס אין אשרת כניסה, או אולי מאבטחי נתב"ג מתודרכים לעכב אותו לחקירה. לקודקודינו הפתרונים.

באנגליה משחקים כדורגל. בספרד – בה לפי כל הדיווחים, הקורונה השתוללה – משחקים כדורגל, באיטליה! זוכרים? המדינה הזו, שלכאורה קרסה לחלוטין תחת המגיפה – לא רק שמשחקים כדורגל, אלא אף מתחילים להכניס מעט אוהדים ליציעים. אז או שהגויים מחוסנים, או שהם יודעים משהו שאנחנו לא, או שאנחנו (כרגיל) יודעים יותר טוב מכל העולם (אתם יודעים – אלה שכן מחזיקים בהצלחות בינלאומיות).

באירופה, שם שחקנים מרוויחים סכומים הרבה יותר גבוהים משחקני הליגות המקומיות, משחקים כדורגל. אצלנו, שחקנים – רובם ייתקשו לבסס את חייהם לאחר הקריירה הספורטיבית הסמי-מקצוענית – מושבתים. ולאיש לא אכפת… אני מתקשה להבין את ההיגיון, ויותר מכך את קור הרוח – שלא לומר אפאתיות מוחלטת – של מקבלי ההחלטות, שמשכורתם נכנסת כמו שעון שווייצרי. הבעלים, שבדרך כלל מזרימים כסף מכיסם, ללא יכולת לכסות את הוצאותיהם, יוצאים מכליהם – ומי יכול להאשים אותם? בטח לא ההתאחדות לכדורגל, בטח לא קברניטי המדינה שלא בדיוק יוצאים מגדרם כדי לקדם את הספורט בשגרה. אבל לבקר את משה חוגג זה קל. האם יש במה שבעלי בית"ר עושה משהו פרובוקטיבי? בהחלט. אבל האם לא ניתן להבין אותו? בהחלט ניתן. כמה ניתן להשבית ענפי ספורט שלמים? ושוב – למה? זה ממש מרתיח, כשבאירופה – שסבלה הרבה יותר מישראל – הכיוון הוא הפוך.

אבל מה שהכי תמוה בעיני, היא השרירותיות של קבלת ההחלטות. הליגה חוזרת, הליגה עוצרת, מותר אירופה, אסור אימונים, מותר זרים, משחק זה מאושר, זה מבוטל, על פי אילו קריטריונים פועלים, למען השם? זו שאלה רטורית, שכן מתוך ההחלטות, ברור לכל, שמה שמנהל את קבלת ההחלטות היא פאניקה וחוסר רצון ויכולת להתמודד עם המציאות. בגדול מה שאומרים מקבלי ההחלטות זה – בחיאת, תעזבו אותנו בשקט. נעשה מה שאופ"א או פיפ"א יתעקשו עליו, ומעבר לכך – כלום. נאדה.

האוהדים מתחלקים, מן הסתם לפי עמדתם הכללית בנוגע לטיפול בנושא, לאלה שמקבלים את העניין, ואלה שלא ממש. נראה לי שאתם מבינים לאיזו אוכלוסיה אני שייך. אני מאמין שגם בתקופה כזו, צריך להיות מקום לספורט, לאומנות ולכל מה שמרכיב חברה. מעבר לעניין הקטן הזה של פרנסה, זו גם חדוות החיים של השחקנים והעוסקים בדבר, וכן, גם של הרבה אנשים שאוהבים ספורט והצפיה בו, עוזרת להם להאיר מעט את היום. בוודאי בתקופה לחוצה, ומטרידה כמו זו שאנחנו חווים.

מעבר להשלכות האלה, אני רוצה לדבר על עוד כמה היבטים. באותו פורום שהזכרתי בתחילת הטור, שגיא ברעם שיתף אותנו בנתונים מאלפים, לגבי השפעת חוסר פעילות \ פעילות נמוכה על מוכנות ובריאות השחקנים. הדברים שאדבר עליהם מגובים בנתונים אלה, בקריאה בנושא בעבר ומתוך מעקב שלי אחרי טרנדים כאלה ואחרים, בעיקר מעולם ה MMA. בסופו של דבר מדובר בענפי ספורט שדורשים מוכנות ברמה הפיזית והנפשית, שבמסגרת המצב הנוכחי הופכת לבלתי אפשרית.

ענפי ספורט שונים, דורשים סוגי מוכנות פיזית שונים. חלק דורש יותר כוח, חלק יותר כושר אירובי, הרוב דורש גמישות. אני משתמש במונחים מופשטים, אבל כמובן שכל זה מתבטא ומיתרגם לאינספור אלמנטים שמופעלים על הגוף, או על המצב הנפשי. דוגמה מאוד פשוטה, אותה תיאר לנו שגיא היא התמודדות עם מצבי לחץ. כשאנחנו נמצאים במצב לחץ ממושך (לדוגמא… חוסר יכולת להתפרנס מספורט נניח…אי ודאות לגבי עתיד מקצועי של שחקן…), המוח שלנו נמצא תחת השפעה גדולה של מערכת העצבים הסימפתטית. המנגנון שאחראי על הכנת הגוף למצבי חירום Fight or flight (הילחם או ברח) בהם חלק מהמערכות בגופנו מקבלות "הוראה" לעבור למצב של פעילות מאוד נמוכה, ולעומתן מערכות אחרות מקבלות יותר דם\חמצן.

בזמנים רגילים, אנחנו עשויים לחוות את פעולתה לזמן קצוב (לא הסתכלנו לצדדים לפני שחצינו כביש ומכונית עצרה בחריקת בלמים), אבל מה קורה אם מצב החירום הזה מתמשך? הגוף לא רואה, ולא יודע מי זו ההתאחדות או הממשלה. הגוף מגיב למה שהמוח אומר לו, ואם המוח כל הזמן אומר לו "היי, אנחנו תחת לחץ", אז הגוף יקשיב למוח ויעשה את מה שהוא עוצב כדי לעשות. וכך יוצא שמעבר להרגשת הלחץ הקבועה, הגוף פועל באופן לא מאוזן, מה שמוביל בהכרח למצבי חולי, ואם הספורטאי מנסה לבצע מאמץ, אף סכנה גבוהה לפציעות.

זו דוגמא אחת – הרבה יותר משמעותית ממה שאולי חשבנו, יותר משמעותית אולי ממה שרוצים שנחשוב – להשפעות חוסר פעילות על מצב פיזי ונפשי של ספורטאים. אבל יש עוד.

ב MMA, אחד מענפי הספורט היחידים שכמעט ולא עצר מרגע פריצת משבר הקורונה העולמי (תודה לדיינה ווייט), ישנו מחזור של כושר. בגדול, ישנן שתי אסכולות של רמת מוכנות לקרב. ישנם לוחמים שלפני קרב, מתזמנים מחנה אימונים שמביא אותם לרמת המוכנות הרצויה, נלחמים, ואז מורידים את הרגל מהגז בצורה משמעותית. ישנם לוחמים שבין קרב אחד למחנה האימונים לקראת הקרב הבא, פועלים באופן רצוף, על מנת לשמר סטנדרט מסויים של מוכנות (כל לוחם ומה שמתאים לו). בכל אופן, יש כאן רמות עצימות שונות, בכל זמן נתון. המטרה היא להגיע לקרב כשהגוף מוכן לעבודה מאומצת מפעמון לפעמון, ולא לסבול מפציעות שנגרמות כתוצאה מהכנה לקויה. הדבר נכון, בדרך זו או אחרת, לכל ענף ספורט. תוכנית אימונים בנויה על מנת להגיע מוכנים לרגע השיא, בין אם זה קרב MMA, משחק כדורעף או שחיה בסגנון מעורב.

מה קורה כשאסור להתאמן? זה די מובן מאליו. אבל מה קורה כשאין משחקים? או תחרויות רשמיות? מה קורה כשאין תוכנית? מתי השיא? איך מכינים את הגוף והראש לרגע הזה? ומה קורה, אם בצורה השרירותית בה מתקבלות ההחלטות, פתאום יש משחק?

קודם כל, הדבר הזה מעלה בצורה חמורה את הסיכון לפציעות. הרי אנחנו לא רק מדברים על האם השחקן יכול לרוץ תשעים דקות. אנחנו מדברים על הפעלת שרירים, גידים וביצוע פעולות ספציפיות מאוד. האם היתה לשחקן הזדמנות, בתנאים הנוכחיים, לעבוד על שינוי כיוון פתאומי? האם היתה לשחקן ההזדמנות לבצע צלילה לכדור רחוק? האם היתה לשחקן ההזדמנות להיכנס לתאקל? ואם לא, מה לדעתכם עלול לקרות ברגע שיידרש לבצע אחת מהפעולות הבסיסיות האלה במשחק, ללא כל עבודה על חלקי הגוף האלה?

עוד נקודה, אותה העלה שגיא, היא יכולת הריכוז. כל מי שהקשיב למאמן מכבי ת"א בשנתיים האחרונות, או לאנדי הרצוג, שמע את המנטרה – אנחנו חייבים להיות מרוכזים 100% מהזמן. אתם מכירים את התסריט הזה בוודאי – שחקן מבצע ריצה של חצי מגרש, עובר שניים שלושה שחקני הגנה, ומגיע מול שוער, רק כדי להוציא בעיטה חלשה, או לנסות משהו רשלני שמסתיים בעוגמת נפש. כמה שערים נכבשים בדקה ה 93, כי פתאום נשאר שחקן יריב בלתי מכוסה? הדברים האלה לא קורים מפאת חוסר במנת המשכל. אותם שחקנים שכשלו בדקה הזו, הרי ביצעו כמה וכמה פעולות מצוינות לפני כן. מדובר לעיתים בעייפות פיזית (קרי: האטה), ולעיתים בחוסר מסויים בחמצן שמוציא את השחקן מפוקוס. קשה מאוד להגיע לרמת מוכנות כזו בשגרה. מה קורה כשנוספות עוד ועוד הגבלות?

כשמדברים על ספורט קבוצתי, הדבר מתבטא גם בתיאום. גם אם המוסר הכי טוב, יתאמן לבד חודשיים, מה יקרה אם השחקנים אליהם הוא אמור למסור, לא יתרגלו ביחד איתו תנועה ללא כדור? איך אפשר לעבוד על יציאה לנבדל? איך ניתן לעבוד על תרגילי משחק מסודרים? התשובה ברורה. אי אפשר.

אפשר לדבר על הנושא ימים ושבועות, ואשמח מאוד לשמוע מכם מה דעתכם, אבל אני רוצה לומר למקבלי ההחלטות – החזירו את הספורט! אני לא מדבר על הכנסת אוהדים וכו', כרגע רק – אפשרו לספורטאים לשמור על פעילות, על הפרנסה וחדוות החיים, ותנו לנו האוהדים את החוויה. אם אתם מחליטים שלא מתאים עכשיו – הואילו ושבו עד שתוכלו להציג תוכנית סדורה ומנומקת שתיתן לכל המעורבים בדבר, את היכולת להתכונן בצורה מושכלת, מבלי לסכן את עצמם.

***מאז כתיבת השורות הנ"ל, התפרסמה ידיעה שליגת העל תחזור בתאריך ה 31 לאוקטובר, בעוד האימונים יתאפשרו עוד השבוע. כל זה בהתאם להנחיות כאלה ואחרות, ותחת איום קנס של 400 אלף ש"ח. כל זה מדוע? מה הנימוקים להפסקת הפעילות? ומה הנימוקים להחזרתה? במילים אחרות – מה הקריטריון? ולאור זאת, אני חוזר על השאלות שהעליתי בטור למעלה.

מה אתם חושבים? מוזמנים להגיב, ולשתף.