אולי קצת מצחיק להגיד את זה על קבוצה שבשני העשורים האחרונים חוותה שתי ירידות ליגה וניצלה לא פעם מירידה במחזור הסיום, אבל על הפועל באר שבע עברה אחת העונות הקשות ביותר שחוותה הקבוצה. אמנם את הירידה ביכולת, השובע ואיבוד הצניעות שכל כך אפיינה את המערכת ניתן היה לחוש כבר בעונת 17/18, ועדיין, לעונה כל כך גרועה - אף אחד לא ציפה.

מקבוצה נוצצת עם משכורות עתק ושחקנים שכבר עשו דבר או שניים בכדורגל הישראלי, הפכה באר שבע לחבורה של פועלים. כל השחקנים, מהשוער ועד אחרון שחקני ההתקפה, יודעים שיש להם מחליף רעב בסגל שרק מחכה להזדמנות לקנות את עולמו, כל שחקן עולה על המגרש עם סכין בין השיניים ורואים את זה בכל דקה ודקה.

הפועל באר שבע השנה החליטה ללכת על קונספט שונה. אחרי שנה מלאה בתהפוכות, אכזבות והשפלה אחת צורבת במיוחד במשחק סוף העונה הוחלט בהפועל ב"ש לבצע שוב חריש עמוק

יריבה די חלשה עם תקציב נמוך אמורה להוות מטרד קל בדרך לשלב הבא שגם בו הפועל באר שבע תהיה מדורגת . אך שוב מתברר מחשבות לחוד ומציאות לחוד.

החל משנת 2014, הוציאה אלונה ברקת והפועל באר שבע יותר מ50 מיליון ש"ח על רכש של שחקנים מובילים בליגה המקומית ולאחרונה פתחה במדיניות רכש מעניינת. אך מה עם שחקני הבית?

בניית העונה הבאה היא אתגר גדול למערכת הצעירה שטרם הוכיחה שיודעת לצאת ממשברים גדולים. ברק בכר והצוות המקצועי יצטרכו לקבל החלטות קשות ולי לא נשאר אלא לתרום את דעתי בעניין.