כדורגל בינלאומי קיים כבר הרבה זמן. 11 שחקנים, שאמורים להיות שחקני הכדורגל הכי טובים במדינה שלהם (או לפחות הכי מתאימים), עולים למגרש כדי להתמודד נגד 11 שחקנים אחרים, שמייצגים מדינה אחרת, על מנת לקבוע מי מהמדינות טובה יותר, חזקה יותר ומשפיעה יותר, לפחות על המגרש. כדורגל בינלאומי הוא כלי שיכול לדמות קרבות עזים בין מדינות שספק אם אי פעם יצאו למלחמה של ממש אחת מול השנייה, הכל כדי לספק לאזרחי אותה המדינה את הרגשת האופוריה שאחרי ניצחון מתוק על מדינה אחרת.
רבות דובר על ההשפעה של כדורגל בינלאומי על מצב האומה של המדינה המשחקת, ולאורך ההיסטוריה הכדורגל והפוליטיקה התערבבו פעמים רבות כאשר שליטים ורודנים השתמשו בכדורגל ככלי לריצוי ההמון.
אבל בין כדורגל מועדונים לכדורגל בינלאומי קיים הבדל, הבדל אחד מרכזי שכנראה שתמיד יתן לכדורגל מועדונים את היתרון על כדורגל בינלאומי. הבדל זה נראה בבירור למשל במשחק של נבחרת ישראל האופטימית שלנו נגד אלבניה לפני שבועיים, כשבערך מהדקה ה-30 עד הדקה ה-65 היה נראה שהשחקנים (האדירים) שלנו חסרי אנרגיות וחסרי תיאום. ההבדל המרכזי בין כדורגל בינלאומי לכדורגל קבוצות? החיבור של השחקנים, או במילה אחת: כימיה. איך יכול להיות שדאבור לא מבקיע בצרורות כמו בזלצבורג? איך יכול להיות שפרץ וכיאל לא יודעים איך ללחוץ ביחד? איך יכול להיות שלפעמים כל שחקני הנבחרת מפספסים מסירות שבקבוצות שלהם הם מסוגלים לעשות בעיניים עצומות? התשובה לכל השאלות האלו פשוטה. כשאין חיבור בין השחקנים, כשהשחקנים לא יודעים איך לשחק ביחד, הם לא מסוגלים לתת 100 אחוז מהיכולת הרגילה שלהם לאורך משחק שלם. כשקשר לא מכיר את התנועות שהחלוץ אוהב לעשות, הבלם לא רגיל שהמגן לא נמצא במקום הרגיל שלו, או כששחקן הכנף לא יודע אם להרים כדור או למסור, הרבה יותר קשה לשחק כדורגל.
לאורך ההיסטוריה התקיימו כמה משחקים בין נבחרות למועדונים, אך בכמעט כל המשחקים ניצחו המועדונים! באותם משחקים היה ניתן לראות היטב את ההבדל בין שחקנים שמתאמנים ומשחקים ביחד כמעט כל יום, לעומת שחקנים שבמקרה הטוב פוגשים אחד את השני פעם בכמה חודשים. נבחרת צרפת היא דוגמה שממחישה את הנושא בצורה טובה. במונדיאל האחרון, בכל המשחקים של הטריקולור ראינו את הכמות המטורפת של כישרון שעולה למגרש כל פעם ומספקת רגעים קסומים וכדורגל נהדר. אבל בכמעט כל המשחקים של צרפת, הייתה רבע שעה שבהם הצרפתים נראו ממש רע. המומנטום עבר לנבחרת היריבה ולפעמים רק בנס צרפת ניצלה משער. גם בגמר, בו ניצחה צרפת 4-2 את קרואטיה, לאורך המחצית הראשונה המומנטום היה ברובו דווקא אצל הקרואטים.
צרפת היא דוגמה מצוינת לנבחרת שלא חשוב כמה טובים השחקנים שלה, כשהם לא משחקים ביחד באופן קבוע, הם יכולים לאבד את הכיוון לגמרי תוך כדי משחק. לעומת זאת, קיימות נבחרות שמבינות את החשיבות שבכימיה שבין השחקנים ודווקא יעדיפו לתת לשחקנים שמכירים אחד את השני טוב כדי להיראות כמו יחידה ולא אוסף של שחקנים למשך כל שלבי המשחק. אורוגואי של אוסקר טאבארס, ׳המורה׳, הריצה הרכב שכולל ברובו שחקנים שמכירים אחד את השני כבר שנים ומשחקים ביחד מנבחרות הנוער. ב-2006 טאבארס החליט להרכיב חבורה של שחקנים מוכשרים שישחקו ביחד לאורך זמן, במטרה להביא אותם בסופו של דבר לנבחרת הבוגרת וליצור קבוצה מתואמת ומסודרת שמכירה את המגבלות שלה ואת היתרונות שלה. 10 מהשחקנים עם הכי הרבה הופעות בנבחרת עברו בתוכנית, מה שמוכיח שמטרות התוכנית הושגו.
לסיכום, כדורגל בינלאומי יכול להיות מטורף לפעמים. כמה מהשחקנים הטובים בהיסטוריה הונצחו על ידי הנבחרת בהם שיחקו. למרות שכדורגל מועדונים הוא מקצועי יותר, מעניין יותר, ופשוט טוב יותר, הוא אף פעם לא יוכל לייצר את תחושת הגאווה והפטריוטיות ששער ניצחון של הנבחרת שלך בדקה ה90 יכול.
גודין. הבלמים הם ההיתרון הגדול ביותר של הנבחרת?
