"סורו עושה בית ספר למוחמד", "סורו עושה להם את כל המשחק", "הכל עובר דרכו" אלה רק חלק קטן מהקריאות ששמעתי במהלך משחקה האחרון של בית"ר ירושלים נגד בני יהודה, בעיקר מחבריי ליציע, אוהדי בית"ר המודאגים. את האמת, עוד לפני המשחק היה ברור לי שסורו הוא השחקן ממנו בית"ר הכי צריכים לחשוש. מעבר לעוצמה שלו במרכז המגרש והטכניקה הגבוהה שהציג, היה …

כל הסופרלטיבים על זהבי כבר נאמרו, אך מעניין לבחון את גדולתו של זהבי מזווית אחרת שנדמה ונשפטת בצורה מעט סלחנית כשמדובר בכוכב הישראלי – הישגיות קבוצתית.

מנור סולומון רבותיי, הוא ממש לא הילד של כולנו. כוכב ניגרי ששיחק בעבר בליגה שלנו ומחורר רשתות בפרמייר ליג? ישראלי לנצח. בעלים יהודי לקבוצת פאר? קדימה תחושות סימפטיה והזדהות

יש רגעים בחיים בהם אתה מבין שהגיע הזמן ועליך להתמודד עם מציאות חדשה, כזו שתמיד חששת מפניה, אך מעולם לא העזת באמת להיערך לקראתה. רגעים כאלה הם רגעים מכוננים, מפכחים, או כמו שהקלישאה אומרת, שחר של יום חדש.

מכירים את התחושה הזו שאתם לא באמת רוצים משהו אבל ממש ממש רוצים לרצות אותו? אז ככה בדיוק אני מרגיש עם הנבחרת שלנו. רובנו האוהדים ממש רוצים לאהוב את הנבחרת, רוצים להעריץ אותה, לכבד את השחקנים, אבל פשוט לא מצליחים.

בבית"ר ירושלים מה שהחל כהתנהלות מרעננת של בעל בית במועדון כדורגל, המנהל שיח פתוח וישיר עם הקהל, חצה גבולות מסוימים וכעת נראה שכל הצדדים די מאסו בדיון הציבורי.

הדה ספורטיבית היא ברובה אינסטנקטיבית ורגשית. רבים מאיתנו לא ידעו להסביר למה הם כה אוהבים את קבוצתם. הסיבה שלי היא שזה פשוט כך, מילדות. בין אם היה אירוע מכונן כזה או אחר, או שמא האהדה עברה בירושה, לא תמיד קיימת סיבה אחת ברורה ומובהקת.

"אבי פרץ? מי, ההוא משדרות? נו, מה איתו? הוא מאמן בליגה ג' או משהו, לא?" אבי פרץ רבותיי, הוא כל מה שאנחנו רוצים להיות. אבי פרץ הוא המראה של כולנו.

בואו נבחן את עונת המלפפונים העוברת עלינו הקיץ מעט מקרוב. השתוללות פראית של קבוצות מסוימות, לצד אפטיות ואדישות של אחרות. המשותף לכולן הוא חוסר התכנון הזועק לכל עבר

זהו סיפור על אהבה ותשוקה למשחק. הסיפור איך אנחנו, השחקנים, הופכים תשוקה וחלום ישן על מקצוענות, למציאות. אפילו אם רק ל-90 דקות ביום שבת אחה"צ, אי שם במגרש הסינטטי של צעירי יפו.