איך זה להיות אח של כוכב? // מאת אלמוג בוזגלו

// מאת אלמוג בוזגלו

אז איך זה להיות אח של כוכב? תאמינו או לא, זו משימה לא פשוטה בכלל…

מרגע שיצאתי לאוויר העולם, הדבר הראשון שראיתי הוא הכדור. ככה זה כשיש לך שלושה אחים גדולים ששוברים כל מה שניתן בבית עם כדור וכמובן, אבא שהוא שחקן עבר מוכח. כמו שהבנתם, הרבה ברירות לא היו לי, שלא לדבר על זכות בחירה בנוגע לשאלת השאלות – “מה אהיה כשאהיה גדול”.

אז בואו נעשה קצת סדר במשפחת בוזגלו. אני הקטן מבין שלושה אחרים:

• אוהד, האח הגדול, בן 36
• אסי, קצת אחריו, בן 35
•  מאור, אוטוטו 30

אם חשבתם שקשה להיות אח של שחקן כדורגל אחד, תנסו לחשוב איך זה להיות האח הקטן של שלושה, במשפחה שכולה סביב הכדורגל. למרות כל זאת, אני בקשר מדהים עם שלושת אחיי.

יש ילדים שכבר מגיל קטן מאד מזהים שיש להם כישרון מדהים. הדוגמא הכי טובה לדעתי היא מאור, שכבר בגיל 3 אבא שלי סימן אותו ככוכב הבא. אני דווקא לא הייתי כזה והתפתחתי בצורה שונה. בתור ילד, הייתי טיפוס יותר ביישן, ועד היום אני זוכר שבגיל 6 הגעתי לאימון הראשון של מכבי ת״א, קבוצת גילאי 8, והרגשתי פחות שייך. אני אפילו זוכר שבזמן שהמאמן נתן הוראות לשחקנים, ניצלתי את הרגע וברחתי מהמגרש לכיוון אבא שלי שחיכה בחוץ ואמרתי לו שאני מתבייש. אבא ניסה לנחם, אמר לי “לא נורא חמוד”, ואני ידעתי שבתוך תוכו הוא היה בטוח שממני כבר לא ייצא שחקן. לאט לאט עם השנים התחשלתי, התחלתי לפתח אופי. בעיקר חיזק אותי כשראיתי את מאור מתפתח בצורה מדהימה ונעשה כוכב לנגד עיניי בכל קבוצת ילדים בה הוא נמצא, והחלטתי שגם אני רוצה ומסוגל. מאור היה בשבילי לא רק אח, אלא דמות לחיקוי ומודל להערצה. בסביבות גיל 10 אמרתי לעצמי שאם אחקה אותו ואלמד ממנו ממש בכל דבר, אולי, למרות הכל, ייצא ממני משהו.

מאז, בכל דבר בחיי, לאו דווקא בכל הנוגע להתפתחותי בעולם הכדורגל, הייתי מנסה לעשות הכל, אבל הכל, כמו מאור. הייתי קושר נעליים באותה צורה שהוא קושר, מאור עושה קוקו בשיער ומחזק אותו בג’ל וכמובן שאני אחריו. כשהייתי משחק כילד, ידעתי דבר אחד – לרוץ על הקו עם המהירות שירשתי מאבא. כשהייתי מגיע למשחקים של מאור (והייתי הולך לכל משחק), הייתי צופה במשחק עם עיניים בוהקות ופה פעור כשאני רואה את אחי על המגרש עושה ככל העולה על הרוחו. מעבר לזה, בסוף כל משחק, למרות השערים שכבש והיכולת המעולה, תמיד הערצתי את האופן שנותר צנוע והתמקד בדברים הפחות טובים שעשה ואשר עליו לשפר. היום, כשחקן, אני מבין עד כמה התכונה הזו חשובה להצלחה.  

אם נחזור לענייננו, להיות אח של כוכב כדורגל זו משימה ממש לא פשוטה. בראש ובראשונה, משום שלכל מקום שאלך ינסו להשוות אותי אליו בגלל שאנחנו אחים, ולא סתם אחים – כאלה שמשחקים באותה עמדה (שזו טעות בפני עצמה). ההשוואה הזו ליוותה אותי במספר תחנות בחיי, ובעיקר זכורות לי אמירות על כך שאני בצל שלו. מאור שחקן מוכח שתמיד היה בולט, בכל גיל, בכל עמדה ובכל קבוצה – תמיד היה “שובר שוויון”. אצלי, התהליך היה הרבה יותר קשה, קשוח, לא פשוט. למרות שלמזלי, בכל שכבות הגיל ובכל הקבוצות שעברתי בהן הצלחתי להוכיח את עצמי כשחקן מצוין וכשחקן הרכב, הרגשתי שהייתי צריך להתאמץ יותר, לרצות יותר, להשתפר ולהתקדם וכמובן – לצאת מהצל של מאור.

בגיל 17, עמדה בפניי ההחלטה הקשה הראשונה בקריירה שלי, החלטה שגם אז ראיתי בה כהחלטה שתשפיע עליי לכמה שנים קדימה – הייתי צריך לבחור בין להישאר בגיל נוער ולשחק בליגה השנייה לנוער עם הפועל פ״ת, או ללכת ולהתחשל בבוגרים של ליגה א׳ במכבי עמישב, הקבוצה שאחי אוהד מאמן. אני ואבא שלי התלבטנו המון עד שהחלטנו ללכת לשחק בליגה א׳, כדי שאוכל להשתפר ולהתקדם אצל אחי הגדול. הנציגות של משפחת בוזגלו בקבוצה לא נגמרה בי ובאוהד, וגם אחי השני, אסי, היה קפטן הקבוצה באותה תקופה. ממש קומונה.

ההתחלה הייתה לא פשוטה ובמהלכה הייתי שחקן ספסל (כן, אחי חשב שאני עוד לא מתאים להרכב למרות שהוא אחי הגדול). בתוך תוכי הייתי מדוכא ומדוכדך, אמרתי לעצמי שאם אפילו בליגה א’ אני לא מצליח לשחק, איך אני חושב בכלל על להגשים את המטרות והשאיפות שלי לעתיד (דרך אגב, באותה תקופה מאור שיחק בבלגיה, מה שהגדיל את הפער המקצועני בינינו, שתמיד מדדתי ביני לבין עצמי). במקום לשקוע, לקחתי את עצמי בידיים וידעתי שזו ליגה קשה מאוד ואגרסיבית ואני פשוט חייב להתאמן יותר חזק בשביל לשחק. אחרי תקופה שנתתי את כל מה שיש בי באימונים, נכנסתי סוף סוף להרכב, גם הגולים הגיעו (והרבה) ואחי אוהד, אשר התחיל לגלות את הפוטנציאל שטמון בי, העביר לי אימונים אישיים ומותאמים לשיפור המשחק שלי והדברים שאני חלש בהם. אין ספק שאני חייב לו המון על הכלים שנתן לי ושאפשרו לי להגיע לאן שהגעתי היום.  

אחרי שנתיים אצל אוהד, החלטתי לפרוש כנפיים ולצאת לדרך מחושל. נשארתי באותה הליגה כאשר עברתי ממכבי עמישב למכבי יפו ששמו עליי עין, שם סיימתי כמלך השערים עם עונה קבוצתית מצוינת ומותחת, בסיומה רק הפרש שערים מנע מאיתנו מלעלות ליגה במחזור האחרון. אחרי העונה המצוינת ביפו, קראו לי למבחנים בהפועל ר״ג מהליגה הלאומית, ולאחר מספר ימי התרשמות התקבלתי. עד היום אני זוכר את התחושה הטובה שסוף סוף אני מצליח להתקדם, סוף סוף, אחרי המאמצים הרבים ושלוש שנים בליגה א’, אני מגיע לליגה מקצוענית. שתי עונות שיחקתי בהפועל רמת גן, את הראשונה סיימתי עם 6 שערים ו-6 בישולים ואת השנייה עם 9 שערים ו-10 בישולים. בינתיים, מאור כבר הספיק לחזור מבלגיה, חתם בהפועל באר שבע והדבר שעבר לי בראש הוא שאני מתקרב – רק ליגה אחת מפרידה בינינו.

אחרי השנתיים בהפועל רמת גן, הגיעה הפנייה מבני יהודה. יצאתי עם הקבוצה למחנה אימונים שבסופו החליטו להחתים אותי. הנה, הגעתי לליגה של הגדולים! יותר מזה – אני באותה ליגה עם אחי, אותו שחקן שתמיד הערצתי, תמיד חיקיתי ותמיד חלמתי לשחק איתו או נגדו! העלייה שלי לליגת העל החזירה את אותה השוואה למאור, השוואה שנראתה לי מוזרה מאד. אמרתי כל הזמן, בעיקר לעצמי – “איך זה הגיוני?! הוא כוכב ברמה אחרת, טאלנט אמיתי ואני כרגע עוד שחקן שמנסה להשתפר ממשחק למשחק, אבל רחוק מאד ממאור”.  לצד ההשוואה הלא מובנת, שמעתי הרבה רחשים מסביב שאני ״בצל״ של מאור. לא אשקר, זה קצת הציק לי, בעיקר בגלל שאין אדם שיותר מפרגן לו ממני. אפילו אשתי לא הייתה מאמינה איך שאני קופץ בשערים שלו, אפילו יותר משערים שלי (אחרי שערים שלי, אני קצת אדיש לפעמים), ואצל מאור? אני מתפרץ בשאגות של אושר מטורף. 

מצד שני, כל התהליך המטורף הזה שעברתי, מאותו ילד שידע שאבא שלו כבר לא חושב שייצא ממנו שחקן לשחקן מקצועי שמשחק בליגת העל, גרם לי להאמין בעצמי יותר מתמיד. היום אני יודע שאני יכול להגשים את החלומות שלי אם רק אתאמץ מספיק, וגם השאיפות שלי גדלו. תמיד, ברקע, אני זוכר ומעריך מאד את היום הראשון שלי בליגה א’, הליגה שבה הרווחתי 500 שקלים בחודש וגם הם לא עניינו אותי, רק רציתי לשחק כדורגל.

והיום? היום אני גאה לומר (ואפילו לצעוק) – “אני, אלמוג בוזגלו, שחקן לגיטימי בליגת העל!”, אני גאה שעשיתי את זה בעיקר בזכות עצמי, שאני עומד בזכות עצמי ושכבר לא מתייחסים אליי כהוא שנמצא בצל של מאור. מאור שחקן מעולם אחר, כך שההשוואה בינינו עדיין לא רלוונטית, אבל כמו שתמיד הסתכלתי עליו בהערצה והוא גרם לי לשאוף, לעבוד ולהתקדם, אני עדיין אמשיך בדרך הזו ואשאף קדימה – השמיים הם הגבול!