זאת לא הייתה האליפות הכי מרשימה של ריאל מדריד. היא לא הייתה דורסנית ועוצמתית כמו זו של מוריניו ב-2012, לא אטרקטיבית כמו ב-2008, לא קסומה כמו ב-2007 וללא אבק כוכבים כמו בתחילת שנות ה-2000 עם הגלקטיקוס, אבל זאת הייתה אחת האליפויות שהכי נהניתי מהן, אליפות שהזכירה לי מי זאת ריאל מדריד ולמה אני אוהב את המועדון הזה. מועדון שמח, למרות ריבוי כוכבים ומאוכזבים, בלי פרימדונות, מחויב למסורת שלו, קר רוח, חדור מטרה, עם הרבה אופי ונחישות.
זאת הייתה אליפות של רונאלדו שלמד להסתדר עם הספסל ולמרות ביקורות על כך שהוא בירידה, מגיע בשלהי העונה לשיאו עם התפוצצות בליגת האלופות ובמשחקים הקובעים. אליפות של קיילור נבאס שבזכות פרשת הפקס זכה לנצח גמר צ'מפיונס ולזכות העונה בתואר אליפות, למרות ירידה ביכולת וביקורות רבות והידיעה שהוא כנראה לא יהיה השוער בעונה הבאה, ועדיין סיפק משחקים גדולים בסוף העונה. אליפות של ראמוס שהתעלה כך כך הרבה פעמים ברגעים גדולים, כמו שכתבתי עליו כאן. אליפות של מרסלו, שממגן מושמץ הפך לאחד השחקנים המשמעותיים בקבוצה, אקס פקטור אמיתי. אליפות של בנזמה, שלמרות שסופג קללות ושריקות בוז, ממשיך לעבוד קשה, לספק תוצרת ורגעים גדולים ברגעי האמת. זאת הייתה אליפות של מודריץ', קאסמירו וקרוס שנעלו את מרכז המגרש וניווטו את הספינה הגנתית והתקפית. זאת הייתה אליפות של איסקו וחאמס ומוראטה, שפשוט ניצלו כל דקה שלהם על המגרש לתפוקה מקסימלית והשאירו את האגו על הספסל, אליפות של נאצ'ו ואסנסיו וואסקז שהשתיקו את כל מי שאמר שריאל לא מפתחת צעירים, זאת הייתה אליפות של מאמן שהוא צעיר ומדרידיסטה ואגדה. זאת הייתה אליפות של קבוצה.
נהניתי מהאליפות הזאת במיוחד בגלל השנים הקודמות עם אנצ'לוטי, שבהן הקבוצה הייתה הטובה בספרד וסיימה בלי תואר אלופה. למרות שהריאל הזאת לא הייתה טובה ממנה משמעותית, גם קצת יותר אפורה, בערך עם אותו קצב צבירת נקודות, אבל בליגה הספרדית, "בערך" לא מספיק. כי דווקא בגלל שהליגה כל כך חד צדדית ורוב המשחקים הם כביכול בכיס של ברצלונה וריאל מדריד, דווקא בגלל זה האליפות הזאת כל כך מתוקה. כי שתיהן משיגות בערך 80% מהנקודות בקופה באופן קבוע, שזה אומר שניצחון שלהם מובטח בערך כמו בעיטת פנדל. ואתם יודעים שאין דבר יותר מותח מפנדלים, דפיקות לב מואצות, מתח וסף התקף לב.
אז תחשבו שאתם בדו קרב פנדלים שאורך 38 מחזורים, כ-9 חודשים, כמו לידה של תינוק, ואסור להפסיד שום נקודה, צריך להיות 100% מרוכז, ותחשבו שאתם חווים את זה אחרי שכבר 5 שנים לא לקחתם אליפות, אחרי שבשנתיים האחרונות אתם רודפים אחרי היריבה המושבעת והשנואה ללא הצלחה. תחשבו שאתם מגיעים למחזור האחרון עם העול הנפשי הזה, כשאתם זוכרים איך שתי העונות הראשונות שלכם בתור ילד שאוהד את ריאל מדריד הסתיימו עם הפסד ואובדן אליפות במחזור האחרון לטנריפה. תחשבו שהיריבה השנואה שלכם היא המועדון האהוד בעולם, סמל השלמות בעיני רבים לכדורגל יפה ומלהיב, ואתם רואים את הגב שלהם שנה אחרי שנה. תחשבו שזאת בסה"כ אליפות שנייה ב-8 שנים של רונאלדו.
ולא, שתי זכיות בשלוש שנים בליגת האלופות לא מספיקות. הרי שם הסיפור הוא אחר, לרוב קבוצה כמו ריאל מדריד מגיעה לרבע הגמר בהליכה + הילוך שני בשמינית הגמר. זה נחמד לזכות בצ'מפיונס, שלא תבינו אותי לא נכון, ואולי קל לי להגיד את זה אחרי הזכיות האחרונות, אבל ניצחון בליגה בכזה דו קרב מול ברצלונה, הרבה יותר מתוק עבורי. זכייה נוספת בצ'מפיונס תהיה אחלה בונוס, אבל התואר החשוב ביותר העונה כבר הושג.
