תיאוריית המחזור הארוך

במסגרת לימודיי לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים למדתי על תיאוריית 'המחזור הארוך', המבקשת להסביר את השפל והגאות בפוליטיקה, במנהיגות, ובמלחמות, וטוענת שבכל תקופת זמן שולטת בעולם מעצמה שמכתיבה את סדר היום הבינלאומי, אך לכל מעצמה כזו יש פרק זמן קצוב לשלוט בעולם. בסופו של דבר, בין אם בתהליכים חיצוניים (מלחמות עולם) או פנימיים (מהפכות), המעצמה נופלת ובמקומה עולה כוח דומיננטי חדש, וחוזר חלילה.

טיקטיק מונדיאל

אבל כאן זה לא בלוג של גיאופוליטיקה, אלא בספורט עסקינן. והתיאוריה הנ"ל מתאימה גם לכדורגל האירופי – כל כמה שנים שולטת באירופה קבוצת-על, אבל גם בתחום הזה מתרחש חילוף מעצמות, ואף קבוצה לא מצליחה לשלוט במשך יותר מדי זמן, לפחות כשזה נוגע למפעל הבכיר ביבשת, ליגת האלופות. נכון, ריאל מדריד זכתה בשלושה מארבעת הגמרים האחרונים, אבל לא לעולם חוסן, כנראה. ובמבט רחב יותר, נדירים הם המקרים בו קבוצה מצליחה להגן על התואר ולזכות בו שנתיים ברצף, לפחות מאז הפך גביע האלופות לליגת האלופות.

זוכות ליגת האלופות

אפשר לראות בטבלה למעלה, שמציגה את הקבוצות שזכו במספר הפעמים הרב ביותר בגביע/ליגת האלופות, ואת התנודות על "כס המלכות" של הכדורגל האירופי. ריאל מדריד הייתה הראשונה לתפוס את השלטון, עם קבוצה עמוסת כוכבים בהובלת פרנץ פושקש ואלפרדו די סטפנו. בצורת של יותר מ-30 שנה נשברה ב-1998 עם שער של פרדראג מיאטוביץ', וזכייה בתואר 3 פעמים ב-5 שנים, עם ראול, רדונדו, היירו וגם לואיס פיגו וזינדין זידאן. אחרי עוד בצורת, הפעם קצרה יותר, החל עידן חדש של שליטה במפעל (פחות בליגה), עם כריסטיאנו רונאלדו, סרחיו ראמוס וכל החברים ששותפים לשלושת התארים ב-4 השנים האחרונות, כולל הבק-טו-בק הראשון מאז מילאן.

גמר ליגת האלופות 2016
קרדיט צילום: Real Madrid Facebook Page

ומה עם מילאן באמת? הרוסונרי זכו פעמיים בתואר בשנות ה-90, אבל התקופה הכי דומיננטית של המועדון באירופה ובאיטליה החלה בסוף שנות ה-80, עם סגל איטלקי חזק משובץ בשלושה יהלומים הולנדים. שתי זכיות בתואר (1989-1990), הפסקה קצרה, ואז הניצחון 4-0 בגמר על ברצלונה, מסונדווץ' בין שני הפסדים בגמר למרסיי ואייאקס. תחת אנצ'לוטי מילאן חזרה לפיסגת הכדורגל האירופי בשנות ה-2000 עם תארים ב-2003 ו-2007, ביניהם הפסד לליברפול בגמר 2005.

את שנות ה-70 ניתן לחלק לשלוש: השליטה ההולנדית תחת אייאקס (לפניה גם פיינורד זכתה בתואר) עם הטוטאל פוטבול של מיכלס והקסם של יוהן קרויף. אחריה הגיעה באיירן מינכן, עם בקנבאואר וגרד מולר, שגם הוליכו את מערב גרמניה לזכיה בגביע העולם. ובסוף העידן של באיירן חיכתה ליברפול, שסימנה לא רק את תור הזהב שלה בכדורגל האנגלי ובאירופה, אלא של קבוצות אנגליות בכלל, כשבין 1977 ל-1984 האדומים זוכים בתואר 4 פעמים ומגיעים לגמר גם ב-85, ובנוסף זכיות של נוטינגהאם פורסט (פעמיים) ואסטון וילה במפעל היוקרתי ביותר.

ליברפול 1984
קרדיט: Liverpool FC facebook page

קבוצה דומיננטית נוספת שיותר קרובה לתקופתנו היא ברצלונה. אחרי הזכייה הראשונה בתואר (תחת קרויף שהזכרנו מקודם) ב-1992, חיכו 14 שנים עד זכייה נוספת בליגת האלופות. ב-2006 תחת ראייקרד, עם רונאלדיניו ומבט חטוף על ליונל מסי, ברצלונה פתחה בעידן שבו היא לא רק הקבוצה המצליחה ביבשת, אלא גם כנראה הפופולרית בעולם, למרות שזה ניתן לויכוח. גביעי אלופות נוספים ב-2009, 2011 ו-2015 הגיעו, ואולי יותר מכל מסמנים את השליטה של שתי הספרדיות הגדולות באירופה.

דומיננטיות מקומית לא בהכרח מבטיחה הצלחה ברמה הגבוהה ביותר באירופה. מנצ'סטר יונייטד זכתה באליפות אנגליה 13 פעמים בין 1993 ל-2013, אבל בליגת האלופות "רק" פעמיים: ב-1999 וב-2008. היו גם שני הפסדים בגמר ב-2009 ו-2011 לברצלונה. אלכס פרגוסון אמר כמה פעמים שאחת החרטות שלו היא שהוא לא זכה עם יונייטד יותר פעמים בתואר. אולי התחרות בליגה האנגלית, במיוחד בשנות ה-2000, ולו"ז חג המולד המתיש, "עזר" ליונייטד לאכזב לעיתים באירופה.



ומהמאקרו והיוקרתי, אל הליגה הישראלית שלנו. גם כאן, קבוצות גדולות לא מצליחות לשלוט ליותר מדי זמן. מאז 1955, רק 3 פעמים זכתה קבוצה באליפות 3 פעמים ברציפות או יותר: הפועל פ"ת (1959-1963), מכבי חיפה (2004-2006) ומכבי ת"א (2013-2015). גם כשיש קבוצות עם תקציב גדול באופן משמעותי מכל השאר, כמו מכבי ת"א בעידן גולדהאר או בית"ר ירושלים של גאידמק, מסיבות שונות, הדומיננטיות לא נמשכת לעד. הפועל ב"ש החליפה את מכבי, אבל אחרי שתי אליפויות אחת אחרי השנייה, גם היא מאוד מתקשה בדרך לאליפות שלישית ברציפות. גם אם העונה הזו היא מכה קלה בכנף בדרך לעוד כמה שנים דומיננטיות, בסופו של דבר קבוצה אחרת תשתלט לנו על הכדורגל, אפילו אם לזמן קצר בלבד.

ברק בכר
קרדיט תמונה: עמוד הפייסבוק של מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL