קראתי לא מזמן מחקר שמדבר על כך שאנשים שעובדים מהבית חולים פחות בחורף. סך הכל הגיוני. פחות חשיפה לחיידקים, פחות אנשים שמתעטשים במעלית, פחות שיעולים על כפיות הקפה במטבחון. אחרי הקריאה הרגשתי די טוב עם עצמי על כך שלא לקחתי ימי מחלה החורף הזה ואז נזכרתי שאני גם ככה עובד מהספה בסלון.
כל זאת עד אתמול בערב, כשכאב ראש קל הגיע לבקר, וקצת חלושעס ברגליים. אפילו קינחתי את האף כמה פעמים. כנראה שאי אפשר להתחמק מזה כשיש שלושה ילדים בבית וכנראה דיברו במחקר רק על רווקים שעובדים מהבית. ואז חשבתי על זה, אולי הגוף שלי מנסה לאותת לי משהו? משהו כמו: "בחייאת, אל תלך למשחק היום, לא נמאס לך כבר לראות קבוצה שלא מסוגלת להבקיע שער?"
נבוך מגופי וממה שהוא מנסה לשדר לי החלטתי להתאושש במהירות. התארגנתי, התלבשתי, הכנתי לי כוס קפה שחור חזק לדרך ויצאתי מהבית.
כמובן ששכחתי את כוס הקפה על השיש במטבח.
בדרך ליציע דרבנתי את עצמי: הרי לא באת לראות גולים, או משחק יפה, בכל זאת הפועל. באת לפגוש חברים, לברוח קצת מהבית ומהחיידקים במקומות סגורים ולהתענג קצת על ההרגשה שאין לה תחליף, זו של ״כל העולם נגדנו ואנחנו עומדים לרדת ליגה״ אבל איכשהו אנחנו מצליחים ליהנות מזה, וחוץ מזה, אנחנו אומרים תודה שאנחנו לא מכבי חיפה השבוע. מזוכיסטי, אבל איך אפשר לצפות למשהו אחר מאוהדים של קבוצה בפירוק מתמשך של כמה שנים?
אחרי מחצית ראשונה נוראית, שזה עוד יחסית טוב על הסקאלה שלנו, ויתרנו כבר על הבקעת שער, מתוך ידיעה ברורה שזה לא במסגרת הסט-סקילס של הקבוצה על המגרש וצריך לדעת לכבד את זה וכמובן לצחוק על זה, כי מה עוד נשאר לנו? אם פעם ההרגשה אצלנו בחבר'ה הייתה שבורחים למשחק פעם בשבוע, היום זה הפוך, יש כאלה שמעדיפים לנסות להרדים שני עוללים מפוצצים בסוכר מאשר לצפות במשחק שלם של המבולבלים באדום.
אז התרכזנו בתפל ובמצחיק, בכיסאות החורקים, באי-זיהוי השחקנים, באין פרסומות מסביב למגרש, בנפילות של צ'יבויקה, בנבדלים של אנדוסאל, בחולצות ללא ספונסר, בזיכרון לטווח קצר של רייכרט, ביכולת ההרמה ללא תנועת כדור של ורטה ובשאלה הנצחית: לאן קלמי סבן עף כשהאגם קפוא?
עד שהלא ייאמן קרה. המגן המחליף (ולא פחות חשוב מכך, בעל יכולת ההגבהה), אחד השחקנים המושמצים בכדורגל הישראלי של השנים האחרונות, אחד, אייל משומר, שאוהדי מכבי חיפה ודאי יאמרו שכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום כך גם הוא מרים שני כדורים טובים לעונה. אבל לנו זה כבר לא אכפת כי שעון משומש של מישהו אחר הוא שעון מעורר בשביל אחר, כזה שמזכיר לנו מה צועקים אחרי גולים. אז נדהמים מגודל ההפתעה נעמדנו, וצעקנו.
מישהי בשורה מתחתינו כל כך הופתעה עד שהרגישה צורך לצלם את לוח התוצאות שהראה 0:2, לטובתנו, על האימפריה מאשדוד, תמונה להראות לנכדים, הוכחה שהייתה שם כשזה קרה, כשהברק הכה פעמיים.
בדרך הביתה, לבד ברכב, לא יכולתי שלא להיזכר בנסיעה לקריית אליעזר באותה עונה מופלאה באירופה, איך היינו בטוחים שאנחנו הולכים ללמד את החבר'ה מהכרמל איך עושים את זה, כמו באירופה. בגול השני שחטפנו הרגשתי שהחום מתחיל לעלות, כשנכנסתי הביתה מדדתי ארבעים מעלות וכמה ימים טובים אחר כך לא יצאתי מהמיטה.
אבל עכשיו, עכשיו הרגשתי טוב, נעלמו המיחושים, נעלם גם הכחכוח בגרון. וזה משהו שכל אוהד כדורגל יכול להזדהות אתו.
מיד התקשרתי לבוס והודעתי שמחר אני עובד כרגיל.
ואני פרילנסר.
