ההצלחה של מילאן היא קודם כל בשינוי החשיבה המסורתית של המועדון, הגניבה של פלוריאן וירץ מתגמדת לעומת הפוטנציאל שטמון בו, ואיך הפכו מיכה ואצילי לרכש הכי לוהט של חלון ההעברות על אף הבעיתיות שבהחתמתם. וגם, המלצות למשחקי השבוע הבא – דרבי בלונדון, דרבי בתל אביב, והקבוצה הכי חמה בחודש האחרון באירופה
1. שינוי מסורת
כשעומדים בתוך המילאנלו, מתקן האימונים של א.ס. מילאן שנמצא 40 קילומטרים מחוץ למילאנו הרועשת, לא רק שלא קשה להבין מדוע מילאן נמצאת כרגע במקום הראשון באיטליה, קשה להבין איך בכלל הם לא שם תמיד. התנאים שם פשוט מדהימים – עם 12 צוותים שעובדים מסביב לשעון כדי לדאוג ששחקני הקבוצה לא יידעו מחסור משום צורה שהיא, המילאנלו הוא מתקן האימונים המתקדם ביותר בעולם. כבר כששופץ המבנה בשנות השמונים בידי הבעלים המושחת של הקבוצה (ולימים ראש ממשלת איטליה) סילביו ברלוסקוני, הוא היה מתקן האימונים המתקדם ביותר בעולם, ומאז העליונות שלו נשמרה.
בניגוד למתקן האימונים, בעשור האחרון הקבוצה שהתאמנה בו הפכה למעיין גרסה דלה ואיטלקית של ארסנל האנגלית – קבוצה שמשקיעה כל שנה בתקווה לחזור לעבר הגדול שלה ונכשלת פעם אחר פעם. עשור שלם עבר מאז שמילאן הייתה אלופת איטליה, ומאז לא רק שהיא לא התקרבה לתואר בכלל, היא גם איבדה את המקום הכמעט קבוע שלה בליגת האלופות. החזרה שלה העונה לעניינים היא קודם כל תוצאה של העונה המשוגעת שעוברת על הכדורגל העולמי, אבל גם בעיקר שינוי תפיסת בניית הסגל של הקבוצה.
כבר מרגע הקמתו של המועדון בסוף שנת 1899 מילאן היה קודם כל מועדון שמכוון להשגת תארים ותוצאות. שנה אחרי ההקמה מילאן הניפה את צלחת האליפות הראשונה שלה ועצרה את רצף הזכיות של גנואה. עוד דגש חשוב באותן השנים עבור מילאן היה ההסתמכות המוחלטת על שחקנים איטלקיים. הקו הזה הוביל קבוצה קטנה להתפצל ממילאן והקים את מילאן הבינלאומית, הלוא היא אינטר מילאן, ששמה את הדגש שלה על שילוב שחקנים זרים בסגל הקבוצה.
בעשורים שאחרי מילאן תמיד הייתה אחת הקבוצות הבכירות באיטליה ומועמדת תמידית לאליפות. 18 כאלה השיגו הרוסונרי, חלקם הגדול בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. שני כללים הנחו תמיד את מאמני ומנהלי הקבוצה: הראשון הוא שברוב השנים הגדולות שלה מי שהוביל אותה היה שחקנים איטלקים שהיו עמודי התווך של נבחרת איטליה. מאלדיני, זמברוטה, אינזאגי, באג'יו, בארזי, גאטוזו, נסטה, פירלו וקוסטקורטה הכתיבו את הקצב במילאן, והגיעו להישגים כבירים במדיה ובמדי נבחרת האזורי.
הכלל השני היה קנייה של שחקנים גדולים ומוכחים שהצטרפו לאיטלקים על מנת להשיג את התארים הנחוצים. במקרים מסוימים היו אלו שחקנים שכבר הצליחו ברמה הבינלאומית כמו בקהאם, ריבאלדו, קרספו, ואן באסטן, סיידורף, רוביניו, רונאלדו ורונאלדיניו, ובמקרים מסויימים היו אלה ה"גולדן בויז" של עולם הכדורגל, שחקנים שסומנו מגיל צעיר כגדולים ביותר והובאו למילאן על מנת שיהפכו לכוכביה. לחלקם זה הצליח יותר (שבצ'נקו וקאקא, לפחות הקריירה של שניהם במילאן) ולחלקם הרבה פחות (מישהו עוד זוכר את אלשנדרה פאטו, שסומן כפוטנציאל לשחקן המוביל של נבחרת ברזיל?).
בשנים מאז האליפות האחרונה הכלל הזה הפך לשחוק במיוחד, כאשר מילאן משקיעה כספים רבים בהבאת שמות חמים מהכדורגל העולמי אבל אלה לא הצליחו להוביל אותה להצלחה, להפך. צריך להבין – עבור המועדונים הגדולים של איטליה המטרה החשובה היא קודם כל הצלחה בגביעי אירופה ורק אחר כך בליגה המקומית. העובדה שמאז עונת 2013/14 לא הושמע במשחקי הקבוצה המנון ליגת האלופות הוא גם כישלון מקצועי אבל בעיקר כישלון כלכלי. לאחר המעבר על חוקי הפייר פליי והקריסה של הקונה הסיני של הקבוצה, היא עברה לידי קרן הגידור האמריקאית "אליוט" ששמה דגש על איזון כלכלי ופחות על הישגים מהירים.
ההצלחה של מילאן בחצי השנה האחרונה פשוט לא נתפסת – מאז חזרה הליגה האיטלקית מפגרת הקורונה מילאן הפסידה רק פעם אחת, וגם היא רק בליגה האירופית לליל, כולל 14 ניצחונות רצופים בכל המסגרות. ההישג הזה כמובן נזקף לסטפנו פיולי, לא מאמן בקנה מידה של מילאן בזמניה הגדולים, אבל כזה שהבין את השינוי התודעתי שהמועדון צריך לעבור.
ברהים דיאז, רפאל לאאו (שכבש את השער המהיר בהיסטוריה של הליגה האיטלקית השבוע), פרנק קסיי, סנדרו טונאלי, ג'יאנולואיג'י דונארומה ותיאו הרננדס, אוסף של שחקנים צעירים ומוכשרים מרחבי כל העולם, מובילים היום את מילאן בשילוב עם שחקנים מנוסים כמו אנטה רביץ' וכמובן זלטאן הגול. גם אם בסוף יובנטוס תשיג אותם, כמו בכל אחת מתשע העונות הקודמות, האופק במילאנלו נראה פשוט מרהיב.
2. הפרה למען העתיד
אחד מהדברים שהפוליטיקה העולמית והישראלית תמיד לימדו אותנו זה את כוחם של הסכמים בין שני צדדים יריבים. העובדות הן שהסכם בין שני גופים יהיה קיים כל עוד לאף אחד מהגופים אין אינטרס להפר אותו. בין אם זה הגרמנים שהפרו את ההסכמים שלהם עם ברית המועצות ובריטניה בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובין אם זה ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי של ישראל, הסכמים זה דבר יפה וחשוב, אבל הם משמשים כנייר טואלט במידה וההסכם לא משתלם לאחד הצדדים.
הסכם כזה נחתם ב2001 בין שלוש קבוצות מובילות במדינת נורדריין-וסטפאליה בגרמניה הסמוכה לגבול הולנד. פ.צ. קלן מעיר קלן, בורוסיה מנשנגלדבך מהעיר גלדבך ובאייר לברקוזן מהעיר לברקוזן חתמו על הסכם בו התחייבו השלוש לא לחטוף שחקנים מתחת לגיל 16 האחת מהשנייה. ההסכם הזה שרד יפה מאוד עד ינואר האחרון, בו גנבה לברקוזן לקלן את הכישרון הכי גדול במחלקת הנוער שלה, הקשר ההתקפי פלוריאן וירץ.
הטענה של באייר לברקוזן לפיה הם לא עברו על ההסכם מכיוון שוירץ היה לשחקן הקבוצה הבכירה היא די מגוחכת, אבל בעיקר מתארת את שינוי העוצמה בקבוצות האיזור. בשנים האחרונות הפכה לברקוזן לאחת מחמשת הקבוצות הבכירות בגרמניה בעוד קלן, שמשחקת בעיר שגדולה פי 10 מלברקוזן הקטנה, הפכה לקבוצת אמצע-תחתית בבונדסליגה. כשיש באיזור כישרון כל כך גדול כמו וירץ, אין ללברקוזן אינטרס לשמור על ההסכם ביניהן.
בפני לברקוזן עומדת המשימה שמעולם לא עמדה בה – זכייה באליפות גרמניה. נברקוזן היא הקבוצה היחידה שהגיעה לגמר ליגת האלופות ומעולם לא הייתה אלופה בארצה, וההצלחה המטורפת של וירץ בחודשים האחרונים מפיחה תקוות בקבוצה של תאגיד התרופות הבינלאומי. עם שני שערים בחודש דצמבר, כולל אחד אכזרי במיוחד בתבוסה 4-0 שהנחילה לברקוזן לקלן, קבוצתו הקודמת שנשדדה, ובעיקר עם היכולות שהוא מראה על המגרש, וירץ הוא תקוותה הגדולה של לברקוזן לסיום סאגת האליפות המתישה של המועדון.
מועדון הכדורגל באייר לברקוזן נוסד בשנת 1907, כחמישים שנים לאחר שפרידריך באייר הקים את חברת התרופות על שמו, אחת מחברות התרופות הגדולות בעולם כיום. ארבע שנים לפני הקימה באייר את מחלקת הספורט שלה. באותן השנים ענף ההתעמלות היה נחשב לראשי וכל ענפי הכדור לענפים נחותים ממנו בהרבה, ובהתאם לכך מועדון הכדורגל של באייר הפך בשנת 1928 למחלקה נפרדת ולא קשורה לענפי ההתעמלות של התאגיד.
עובדת היותה בעצם קבוצה של חברה מסחרית הפנתה במשך השנים ביקורת רבה בבריטניה כלפי המועדון. במדינה בה מונהג בכדורגל חוק ה50+1 שמונע מתאגידים להשתלט על קבוצות וקבוצות כמו ר.ב. לייפציג עוברות מסכת ייסורים כדי להוכיח שהם לא קבוצה של תאגיד רד בול בלבד, באייר לברקוזן וגם וולפסבורג הן למעשה קבוצות של תאגידים גדולים, אך בגלל שהן קבוצות שנחשבות למקומיות יותר ושורשיות יותר מאשר לייפציג.
ובחזרה לוירץ – הוא חתם השבוע על הארכת חוזהו עד לשנת 2023. השחקן שלא היה ב2002 כאשר לברקוזן הגיעה לגמר ליגת האלופות, נמצא במועדון ותיק שזכה עד כה רק בשני תארים ביותר מ120 שנה – גביע ב1992/93, וגביע אופ"א בשנת 1987/88. יש לו את הפוטנציאל להוביל את המועדון להישגים היסטוריים יחסית לרמתו, אלא אם, כמו שקורה הרבה בגרמניה, הקבוצות הגדולות יצליחו לשים עליו את היד ולשדוד אותו מהקבוצה ששדדה אותו ראשונה.
3. מדרגה חדשה של מוסריות
פתאום, כאילו משום מקום, התחיל גל הכתבות באתרים השבוע. עומר אצילי ודור מיכה, כך נכתב בהם, מבוקשים על ידי מכבי חיפה, בית"ר ירושלים ואפילו מכבי תל אביב ממנה גורשו אך לפני כמה חודשים. כמות הידיעות והתוכן שלהם לא נראה מקרי. הרעיון שהשניים יחזרו לישראל כבר בחלון ההעברות שנפתח עוד שבועיים ממחיש לא רק עד כמה נואשים גופי תקשורת הספורט בישראל להוציא ידיעות כלשהן, אלא גם עד כמה מהר דעת הקהל בישראל יכולה לשכוח מקרים מזעזעים ולהפוך אותם למנופים עבור מי שביצע את המעשה לחזרה למשחק. ולא רק בספורט, אגב.
כשהתפרסם סיפור שני השחקנים הללו והקטינות, כתבתי כאן בטור הזה בין היתר את המילים הבאות: "בעשורים האחרונים התקבעה תפיסה בחברה הישראלית בה "הכל שפיט". המשמעות המקורית של הביטוי היא שהכול ניתן להכרעה בידי בית המשפט, אבל בפועל מה שקרה הוא שהחברה הישראלית הפכה להיות צמודה למונחים המשפטיים וחיה לפיהם. כל עוד אדם לא עבר על החוק בצורה הפלילית שלו, הוא מקבל לגיטימציה להמשיך לפעול בחברה ללא צורך אפילו בבקשת סליחה. בכל חברה אנושית יש קודים מוסריים שעוצרים ומגדרים את ההתנהגות הפלילית, כאלה שגורמים לאנשים לא לעשות מעשים רעים כנגד הזולת.
בחברה הישראלית הקודים האלה נשברו פעם אחר פעם. שוב ושוב, בכל אירוע שלא נכנס באופן מושלם לפן הפלילי, נשמעו שוב ושוב הקולות להחזיר את הפוגע לחיקה של החברה הישראלית ללא צורך בהתנצלות כי "בית המשפט קבע שהוא לא אשם", גם כאשר מה שהוכח בבית המשפט הוא שלא הייתה עבירה על הפן הפלילי בלבד אבל כן על זה המוסרי"
וכפי שאכן ניתן היה לראות, לאחר שהתברר לחלוטין שהשניים לא ביצעו עבירה פלילית על פי לשון החוק, היה ברור שזה עניין של זמן עד שהקולות להחזיר אותם יקבלו משנה תוקף מהחברה הישראלית. פתאום חלק מאוהדי קבוצות כמו מכבי חיפה, שגינו את מעשיהם של השניים כל עוד לבשו צהוב, נחפזים להגיד שאין שום בעיה שהם יחזרו לארץ וילבשו ירוק, כי "זה לא פלילי". ההנחה היא שלמכבי תל אביב הדלת חסומה כל עוד מיטש נמצא במועדון (למרות הניסיונות הבולטים של כתבי מכבי תל אביב ללחוץ עליו להחזיר אותם אפילו כבר בינואר) ולכן ההנחה היא שהשניים, שלא ממש הצליחו להגיע למשהו בחצי עונה עד כה באי השכן, ימצאו את דרכם כבר בחלון ההעברות הקרוב (או זה שאחריו) חזרה לישראל.
לשם מה זה טוב, אוהדי וחברי הנהלת מכבי חיפה, לשם מה לכם להחזיר בעונה בה הקבוצה דוהרת לאליפות ונראית כמו פייבוריטית ברורה שחקן או שניים שלא נמצאים בכושר טוב, שגם אם הם לא עשו שום דבר שניתן להוכיח שהוא פלילי, עננה של צחנה מלווה את הפעילות הציבורית שלהם? למה לכם לטנף עונה שיכולה להיות היסטורית בויכוחים מוסריים לגבי קיום יחסי מין עם קטינות ובגידה? האם אין שחקנים ישראליים או זרים אחרים שיוכלו לחזק אתכם בדיוק באותן העמדות ולא ביצעו מעשים שעל הגבול המוסרי?
במדינה בה לגיטימי שראש ממשלה ינהל מדינה תוך כדי משפטו, במדינה בה נשיא, ראש ממשלה, שרים ונבחרי ציבור רבים כבר נכנסו לכלא, כבר קהו עינינו מלראות עוול שנעשה במסגרת החוק. כשמיטש גולדהאר העיף את השניים ממכבי תל אביב הוא לא רק קבע תקדים חשוב – הוא הניח בפני שאר הבעלים בליגת העל את השאלה שתישאל כאשר אחד מהשניים או שניהם יוצגו במסיבת עיתונאים חגיגיים – איך אתם לא מתביישים.
המלצות למשחקי השבוע הבא
ארסנל – צ'לסי (26/12, 19:30, האמירויות)
הפרמיירליג, מחזור 15
מצד אחד ניצבת צ'לסי, שאמנם ניצחה 3-0 את ווסטהאם במחזור האחרון אבל עדיין נמצאת בנפילה קלה יחסית לפתיחת העונה שלה. מהצד השני ארסנל הייתה חותמת באלף ידיים על תקופה כמו זאת של צ'לסי. במקרה של ארסנל, כמו במקרים של קבוצות אחרות שעברו את התהליך הזה עם השנים, ההידרדרות היא איטית והדרך למטה תהיה רצופה בהשפלות רבות. עבור צ'לסי זה הזמן להחזיר שוב את טימו ורנר לעניינים, לאחר שהיה נראה שזה קצת הלך לאיבוד.
בשורה התחתונה: הרבה זמן זה לא היה חד צדדי כמו עכשיו.
הפועל תל אביב – מכבי תל אביב (28/12, 20:45, בלומפילד)
ליגת העל, מחזור 13
שבוע מוזר מאוד עבר על שני הצדדים בתל אביב. בצד הצהוב דוניס פוטר עוד לפני המשחק מול קרית שמונה, והשמועות על חזרתם של זהבי ו/או איביץ' מאיימות לשנות את מאזן הכוחות בליגה שוב. מהצד השני הפועל תל אביב סוף סוף ניצחה וגם הבקיעה שער שדה, ולקראת ינואר היא תצטרך חיזוק מיוחד כדי לא להפוך לעוד קבוצה גדולה שמוצאת את עצמה משוטטת בליגות הנמוכות. כך או כך, הפוטנציאל שלה לצבור נקודות במשחק הזה לא גבוה.
בשורה התחתונה: להפועל תל אביב יש בשנים האחרונות סוג של מוג'ו במשחקי הדרבי, תיקו מפתיע במיוחד.
סלטה ויגו – וסקה (30/12, 20:15, באלאידוס)
לה ליגה, מחזור 16
הסיפור החם ביותר באירופה בחודש האחרון הוא ללא ספק סלטה ויגו. לאחר פתיחת עונה נוראית פוטר מאמנם של הסלסטס, מיודענו אוסקר גארסיה. למחליפו נבחר אדוארדו קודה, מאמן ארגנטינאי בלי ניסיון אירופאי כלשהו ששיחק במועדון תשעה משחקים אי שם ב2002. מאז שמונה קודה, או "אל צ'אצ'ו" כפי שהוא מכונה, הוביל את סלטה ויגו לארבע ניצחונות רצופים בליגה ואחד בגביע, והשבוע איבד נקודות ראשונות בתיקו 1-1 בחאטפה. מולו תשחק וסקה, קבוצה שהעפילה לראשונה לליגה הבכירה לפני שלוש שנים ונמצאת בדרך הבטוחה חזרה לשם.
בשורה התחתונה: אל צ'אצ'ו וחניכיו ממשיכים במסע הקסם.
