"שלוש בראש" חוזרת אחרי פגרה קצרה עם שלושה סיפורים מהשבוע האחרון על הכדורגל העולמי: למה לידס של השנים האחרונות היא סטייה חדה מכל מה שהמועדון מיורקשייר ייצג אי פעם, למה העלייה של מכבי תל אביב והפועל באר שבע לשלב הבתים בליגה האירופית טובה גם ליתר היריבות הישראליות, ומה באמת אומרת ההשוואה בין אנסו פאטי לליאו מסי על המצב של ברצלונה + שלוש המלצות למשחקי השבוע הבא מקטאר, רומניה וסקוטלנד
1. יונייטד המקוללת
כשנשרקה שריקת הסיום בתחילת החודש במחזור הראשון של הפרמיירליג באנפילד התוצאה הייתה 4:3 לליברפול. הניצחון של הציפורים האדומות היה צפוי, אחרי הכול מדובר באלופת אנגליה משחקת מול קבוצה שזהו משחקה הראשון בפרמיירליג מזה 16 שנים. אלא שבמהלך המשחק זה היה נראה הדבר הכי מלהיב שראינו בליגות הבכירות של אירופה כבר הרבה זמן. זה לא רק היה כמות השערים וניצול המצבים, זאת הייתה לידס יונייטד ששיחקה כמו שאף אחת לא שיחקה בעונה שעברה, אפילו לא ליברפול. קצב מטורף והתקפי כזה היה חריג לאדומים שהציגו משחק הגנתי נרפה ולא אופייני, שחלק גדול ממנו נבע מהיכולת של הקבוצה שמנגד.
בחודש האחרון עולם הכדורגל כולו מדבר על לידס יונייטד, על הסיפור המטורף, הבלתי אפשרי של המועדון שמשחק התקפי בכל מחיר, שבנוי כמעט אך ורק על שחקנים אלמוניים שחלקם לא דרכו מעולם על מגרשי הפרמיירליג, קבוצה שחייבים לראות משחקת כדי להבין מהו כדורגל התקפי. אלא שכל הדבר הזה הוא לא רק חריג בכדורגל האנגלי והאירופאי, הוא גם חריג בהיסטוריה הבלתי אפשרית של מועדון הכדורגל של לידס יונייטד.
הכול התחיל בתחילת המאה העשרים במערב חבל יורקשייר בעיר לידס. באותה התקופה הגיעה לידס לשיאה של המהפכה התעשייתית – מעיר קטנה בעלת אופי כפרי לחלוטין בצפון הרחוק של בריטניה היא הפכה למטרופולין תעשייתי גדול שהפך ללב הממלכה. חפירתה של תעלת לידס-ליברפול הפכה את העיר ליצואנית ורבבות כפריים מצפון אנגליה ואירלנד הגיעו לעיר שנקראת על שם הממלכה הקלטית שהייתה באזור. וכמו בכל מקום אחר בבריטניה, ההתפתחות התעשייתית קשורה בקשר הדוק לעליית הכדורגל.
המועדון הוקם ב1904 כ"לידס סיטי", עשור אחרי שלידס הוכרה כעיר באופן רשמי. בזמן מלחמת העולם הראשונה הקבוצה הונהגה על ידי הרברט צ'פמן, המאמן שבמידה רבה אחראי לפריחתו של הכדורגל הבריטי. עד לסוף שנות החמישים לידס היה מועדון קטן בממדים אנגליים, מועדון ליגה שנייה שלא הגיע להישגים משמעותיים. ב1959 החתימה לידס את בילי ברמנר, שחקן סקוטי צעיר שבשנים הבאות יהיה הפנים שלה על המגרש. אבל שנה לפני כן הוחתם במועדון שחקן כושל שלא מימש את עצמו ובא לעונות האחרונות בקריירה שלו. קראו לו דון דיבי.
ריבי הגיע אל מועדון בליגה השנייה עם בעיות כלכליות שהעירייה העדיפה על פניו את קבוצת הרוגבי של העיר. כשפרש הוא התבקש להפוך להיות המאמן של הקבוצה. ריבי כבר רצה להגיש את מועמדותו למשרת האימון בבורנמות' הרחוקה, אבל ההנהלה החליטה לתת לו את הצ'אנס שאף מאמן לא רצה לקחת. ריבי הפך בין רגע מאחד מהחבר'ה ל"בוס", כפי שחייב את כל השחקנים לקרוא לו, והעידן החדש בלידס התחיל.
הוא שינה את מדי הקבוצה מכחול רויאל ללבן וזהוב כדי להידמות לריאל מדריד, הוא נפטר משחקנים שהיו עול על המועדון עם משכורת גבוהה ותוצאות נמוכות, והכניס שיטות אימון שנראו הזויות אז כמו דיאטות, אימונים עם רקדני בלט ואימונים טקטיים, ובעיקר הוא הצליח לגבש את הקבוצה סביבו ולהפוך אותה מאוסף של כישלונרים ליחידה מגובשת תוך כדי שהוא עושה הכול כדי לשמור אותם על המגרש, גם אם זה אומר למלט שחקן שפגע וברח בהולכת רגל ממאסר.
השנים שאחרי היו הגדולות בהיסטוריה של המועדון מיורקשייר אבל גם המושמצות ביותר. בעונה הראשונה שלהם בחזרה בליגה הראשונה הם סיימו במקום השני והגיעו לגמר הגביע, הם זכו בשתי אליפויות (1969, 1974), גביע (1972), גביע הליגה (1968) וגביע ערי הירידים ב1968, מה שהפך לימים לגביע אופ"א ואז לליגה האירופית. אבל התיעוב לקבוצה לא היה בגלל הצלחתה, אלא בגלל סגנון המשחק שלה – יבש, אלים, תקיף. במידה מסויימת לידס יונייטד של דון ריבי הכתיבה מחדש את הסגנון האנגלי הקשוח והציני. הצביטות והתאקלים של היריבים הפכו אותם לשנואים במיוחד כאשר אל מולם ליברפול הפכה להיות הקבוצה הבלתי מנוצחת ומנצ'סטר יונייטד הפכה להיות קבוצה מלהיבה. לידס הייתה הקבוצה השנואה בממלכה. הוא נפטר ב26 במאי 1989, ביום בו ארסנל ניצחה את ליברפול בתוספת הזמן של המחזור האחרון בליגה ולקחה אליפות היסטורית. רבים רואים את המשחק הזה כתום העידן הציני של ריבי בכדורגל האנגלי.
אחרי מונדיאל 1974 התמנה ריבי למאמנה של נבחרת אנגליה ובראיין קלאף הוחתם במקומו. קלאף היה אז אחרי ההצלחה המסחררת שלו כמאמן דרבי קאונטי אך יחד עם זאת סבל מיחסי אנוש נוראיים עם כל מי שעבד תחתיו. תוך 44 ימים מהרגע שרגלו דרכה באלנד רואד של לידס הוא כבר לא היה מאמן המועדון, כשבדרך הסתכסך עם שני המנהיגים של הקבוצה, פיטר לורימר, מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים, ובילי ברמנר. קורות 44 ימים אלו הונצחו בסרט העלילתי "The Damned United" (יונייטד המקוללת) שכולל בתוכו משפט שאמר קלאף לשחקנים בפגישה הראשונה איתם: "מבחינתי אתם יוכלים לזרוק את כל הדברים שזכיתם בהם לפח, כי הם הושגו ברמאות".
למרות שמחליפו של קלאף הוביל את לידס לגמר גביע האלופות, שם הפסידה לבאיירן מינכן אחרי תצוגת שיפוט נוראית, זה היה הסוף של העידן הגדול של לידס. היא צללה לליגה השנייה בתחילת שנות השמונים ורק ב1990 חזרה לליגה. ב1992 היא זכתה בפעם השלישית באליפות בכיכובו של שחקן צרפתי מוזר שהוחתם בפברואר בשם אריק קאנטונה. המעבר שלו למנצ'סטר יונייטד, יריבתה העקובה, באמצע העונה שאחרי פירקה לחלוטין את הקבוצה והם סיימו במקום ה17 בעונה הראשונה של הפרמיירליג.
בסוף שנות התשעים היה נדמה שלידס מתאוששת. פיטר רידסדייל, איש עסקים אוהד לידס מונה ליו"ר המועדון והצהיר על רצונו בהשבת הכתר לאלנד רואד. בנוסף הגיעו לשחקן במועדון שחקנים צעירים ומוכשרים כמו מרק וידוקה, אלן סמית', ג'ונתן וודגייט, ריו פרדיננד, הארי קיואל ולי בוייר, והיה נדמה שהמנג'ר החדש דיוויד אולירי יכול להחזיר את לידס לצמרת הכדורגל האירופאי. אלא שמהר מאוד התברר שהשחקנים הובאו בכסף גדול שלא היה למועדון. רידסדייל לקח הלוואות ענק ולמעשה סמך על היכולת של לידס לעלות כל שנה לליגת האלופות ולקבל את כספי זכויות השידור. חוסר ההצלחה להעפיל למשך שתי עונות ריסק למעשה את המועדון, והוא הידרדר מחדש לליגות הנמוכות, עד לסוף העונה הקודמת.
הגעתו של מרסלו ביילסה ללידס בקיץ 2018 הייתה קריאת תיגר, לא רק על היכולת להעפיל בחזרה אחרי 16 שנים לפרמיירליג, אלא גם על הסגנון הישן של המועדון. הקבוצה השנואה, הכסחיסטית, זאת שהייתה צ'לסי עוד לפני רומן אברמוביץ' וניסתה לקנות לעצמה אליפויות, זאת שהייתה הקבוצה השנייה השנואה על כל אוהד בממלכה, התחילה לשחק כדורגל אחר, כדורגל של ביילסה. העלייה שלה בעונה שעברה לא רק הייתה כל כך מרשימה, אלא גם הייתה מנוגדת לכל הדי אן איי של המועדון מיורקשייר.
אין לדעת לאיפה יוליך ביילסה את לידס בעונה הקרובה, אולי בעונות הקרובות. אבל בעוד עם השנים הטווסים היו עם מסורת של מאמנים קשוחים, מרים ושנואים, ביילסה הוא קרן אור שחדרה לאלנד רואד. התמונות המטורפות מרחובות לידס שמראות את ציורי הרחוב, את הכתובות ואת הרחוב שנקרא על שמו של ביילסה מסמלים את מה שיונייטד המקוללת רוצה להפוך להיות, היא כבר לא רוצה להיות אלופה בכל מחיר. כמאמרה של סינדי לאופר, הם רק רוצים לעשות כיף.
2. יוקרה אירופית
ההעפלה של מכבי תל אביב והפועל באר שבע לשלב הבתים של הליגה האירופית משמחת. לא רק בגלל היכולת הלא רעה בכלל שהשיגה הקבוצה השנייה של מכבי תל אביב מול זלצבורג, לא רק בגלל היכולת המרשימה של באר שבע מול קבוצה עדיפה, ולא רק בגלל הניקוד שהמועדון עצמו מקבל בדירוג אופ"א ויכול להשפיע על ההגרלות לשנים קדימה. ההעפלה הזאת משרתת בראש ובראשונה את הכדורגל הישראלי.
בעונת 2004/05 קרה דבר שמעולם לא קרה עד אז בכדורגל הישראלי, ואם להיות ריאליים, ספק אם אי פעם יקרה שוב – מכבי תל אביב העפילה לליגת האלופות אחרי שלא זכתה בעונה שלפני באליפות ישראל. זאת הייתה העונה היחידה בה ייצגו את ישראל שתי קבוצות במוקדמות ליגת האלופות. הליגה הישראלית דורגה במקום ה15 בדירוג הליגות של אופ"א, דבר שהקנה גם לסגנית האלופה מכבי תל אביב כרטיס למוקדמות. בעוד מכבי חיפה הפסידה לרוזנבורג הייתה זאת סגנית האלופה ששיחקה בליגה של הגדולות. למעשה, ההעפלה של מכבי תל אביב לאלופות באותה העונה נחה בעיקר על כתפיהן של מכבי חיפה והפועל תל אביב והמסעות המדהימים שלהן באירופה.
קל להגיד שהכדורגל הישראלי לא באמת יכול להגיע לליגת האלופות. הכסף הגדול, הארגון והתשתיות שלנו לא באמת נמצאים בטופ של אירופה. אלא שאותה העונה, שהגיעה בעקבות רצף מדהים של קבוצות הכדורגל הישראליות בגביעי אירופה, היא אמנם פיק של הצלחה ישראלית באירופה אבל גם משימה ישימה לגמרי. כיום, אחרי העפלת מכבי תל אביב והפועל באר שבע לשלב הבתים באירופית, הליגה ממוקמת במקום ה21, שש מקומות מתחת לזה ששולח את סגנית האלופה למוקדמות האלופות. הליגות שעוברות אותנו כרגע כדי להגיע לשם הן הליגות של צ'כיה, קרואטיה, שוויץ, יוון, סרביה וקפריסין, לא ליגות מאוד חזקות בהשוואה לליגה הישראלית.
העניין הוא שהשנתיים האחרונות ריסקו את הכדורגל הישראלי לממדים שלא היו מאז חזרו הקבוצות הישראליות לאירופה, עם המקום ה27 בתחילת העונה הזאת. אחרי שתי עונות ללא אף קבוצה באף שלב בתים, הצליחו שלוש מהקבוצות הישראליות להגיע לשלבי הפלייאוף. ככל שזה יקרה יותר, יש סיכוי יותר טוב שנראה בשנים הבאות בשלבים האלה עוד קבוצות ישראליות. כשמכבי תל אביב או הפועל באר שבע מנצחות באירופה הן לא מנצחות רק עבור עצמן והאוהדים שלהן, הן מנצחות עבור כל הכדורגל הישראלי, עבור הסיכוי לקבל הגרלה נוחה בשנים הבאות שאולי תוביל מתישהו בעשור הקרוב קבוצה ישראלית בפעם השישית לליגת האלופות.
3. לא כוחות
גוף התקשורת בליצ'ר ריפורט העלה השבוע לפייסבוק שלו אינפוגרפיקה המשווה בין העונה הראשונה בבוגרים של ליאו מסי לעונה הראשונה בבוגרים של אנסו פאטי. השורה התחתונה בהשוואה מראה עד כמה גדולה הייתה העונה האחרונה של פאטי במדי ברצלונה. אלא שזאת השוואה בעייתית, שמראה עד כמה בעייתי המצב של המועדון הקטאלוני בעונתו האחרונה של ליאו מסי בקבוצה.
ההשוואה באה על רקע המשחק הענק של הכישרון מגינאה ביסאו מול ויאריאל השבוע. שיתוף הפעולה שלו באגף עם ג'ורדי אלבה הזכיר לרבים את שיתוף הפעולה בין אלבה למסי, אבל בעיקר המחיש עד כמה ברצלונה נתקעה במקום בכל הנוגע לרכש שחקנים. אלבה היה שחקן ענק בתחילת העשור הקודם, אבל כיום הוא בנסיגה ממושכת ביכולת. כמוהו גם סרחיו בוסקטס וג'רארד פיקה נמצאים מרחק שנות אור מהיכולות שלהם ולמרות זאת קומאן ממשיך לסמוך עליהם בלית ברירה.
צריך להגיד את האמת – בשנים האחרונות הליגה הספרדית נחלשה משמעותית והשליטה המוחלטת של ריאל וברצלונה בה מסתירות את החולשה הזאת. כשליאו מסי עלה למשחק הבוגרים הראשון שלו שיחקו לידו פויול, רונאלדיניו, דקו, צ'אבי, רפאל מרקז ואטו, כולם בשיא כוחם או בתחילת הקריירה שלהם. העובדה שברצלונה במצבה הנוכחי יכולה לתת בקלות ארבעה שערים לקבוצה שאמורה לאיים על מעמדה רק ממחישה עד כמה פאטי הגיע למקום שונה מאשר המקום בו מסי התחיל את הקריירה.
המלצות למשחקי השבוע הבא
אל נאסר – פרספוליס (03/10, 18:00, ג'אסם בן חאמד)
חצי גמר ליגת האלופות של אסיה
ליגת האלופות של היבשת הגדולה בעולם מגיעה לשלבי ההכרעה שלה. המבנה שלה די מוזר למתבונן מבחוץ – היבשת מחולקת בעצם לשני חלקים, מזרח ומערב, ואף קבוצה מחלק מסויים לא פוגשת עד הגמר קבוצה מהחלק השני. השנה גם הוחלט לקיים את טורניר הנוקאאוט במדינה אחת ולהתחיל מטורניר הנוקאאוט המלא של הצד המערב ורק אחר כך להתחיל את הנוקאאוט של מזרח אסיה. המשחק בין אלופת איראן הנצחית לבין סגנית אלופת סעודיה שנערך בדוחא שבקטאר היה יכול להיות נפיץ מאוד אלמלא אוהדים לא היו יכולים להיכנס למגרש. ועדיין זה קרב על יוקרה, על תואר הקבוצה הטובה ביותר במזרח התיכון (ללא ישראל כמובן).
בשורה התחתונה: שני מלכי השערים של הטורניר עד כה, עבדלראזק חמדאללה המרוקאי של אל נסאר ועיסא אל קאסיר של פרספוליס בקרב ראש בראש. הצבא האדום של פרספוליס ימשיך לגמר.
סטיוואה בוקרשט – דינמו בוקרשט (03/10, 21:00, ארנה נציונאלה)
הליגה הרומנית, מחזור 6
אחד ממשחקי הדרבי החמים ביותר באירופה מגיע לעונת הקורונה סוף סוף. מצד אחד עומדת סטיוואה בוקרשט, או בשמה הרשמי FCSB שמגיעה אחרי ההדחה מהליגה האירופית ותבוסה 5-2 לפוליטכניקה יאשי, מובילת הטבלה המפתיעה וקבוצתו של לא אחר מאשר גיא אסולין (שכמובן לא שיחק מול סטיוואה). מולה יעמדו האדומים מראפיד שפתחו את העונה בצורה סיוטית במקום ה12 עם 5 נקודות מחמישה משחקים בלבד. בעיקרון סטיוואה פייבוריטית אבל השאלה איך היא תתאושש מההידרדרות האחרונה.
בשורה התחתונה: הקבוצה של ג'יג'י בקאלי המטורף תצא עם ידה על העליונה
סקוטלנד – ישראל (08/10, 21:45, המפדן פארק)
פלייאוף העלייה ליורו 2020, חצי הגמר
למשחק החשוב ביותר של נבחרת ישראל ב20 השנים האחרונות מאז הפלייאוף מול דנמרק מגיעה ישראל במצב בעייתי במיוחד. כוכבי מכבי תל אביב לא בטוח יהיו זמינים עבור רוטנשטיינר, זהבי ווייסמן רק מתחילים להתאקלם בקבוצות החדשות וההגנה נראית פריכה מתמיד. אבל בחודש שעבר הנבחרת הוכיחה שגם בהמפדן פארק יש לה מה למכור. כנראה שזה לא יספיק בשלב הבא מול נורבגיה או סרביה, אבל עד אז לפחות מותר קצת לחלום על אוויר פסגות בזמן שהכדורגל הישראלי נכנס לסגר.
בשורה התחתונה: תיקו בתשעים דקות, סקוטלנד עולה.
