מדור ספיישל של "שלוש בראש" שמסתדר בשלשות – שלושת המגמות החשובות בכדורגל העולמי בשנה האחרונה, שלוש קבוצות שחגגו תארים בשבוע האחרון, ושלושת השחקנים המעניינים מקבוצות הביניים בליגת העל
1. לסיכום השנה
שלושה תהליכים שהתחילו השנה בכדורגל העולמי ואולי ישנו אותו בשנים הבאות.
א. מכסת החילופים
זה התחיל כרעיון די מטורף שהתבצע בתחילה בליגות המקומיות בכדורגל הנשים, אבל הקורונה נתנה הזדמנות פז לניסיון מהפכני בכדורגל העולמי. אוהדי הכדורגל מסתכלים על הענף שלהם בגאווה כענף הפופולארי ביותר בעולם, וזה נכון. אלא שבניגוד להרבה ענפים שמשתנים תדיר הכדורגל הוא ענף שקשה מאוד לשנות בו הרגלים. מסע הייסורים שמעבירים אוהדי ופרשני הכדורגל את מערכת הVAR מוכיח עד כמה קשה לשנות באמת משהו בכדורגל.
אלא שדווקא ההחלטה על חמישה חילופים עברה בשקט יחסי, מתקבלת בצורה טבעית מאוד בעולם הכדורגל. לכאורה מבין שלושת השינויים שכאן, זה המינורי ביותר – בסך הכל עוד שני חילופים אפשריים לכל קבוצה במהלך משחק, כשגם זה נעשה באותן ההפסקות של החילופים הקודמים. אלא שדווקא הרעיון הפשוט הזה יכול לשנות את הכדורגל מקצה לקצה. הדרך הכמעט בלעדית של המאמן להשפיע על המשחק היא באמצעות החילופים, ועכשיו הוא מקבל עוד כוח חשוב לידיו.
בעתיד הכוח הזה יכול להפוך להיות משמעותי הרבה יותר ממה שחושבים. תארו לכם מאמן שמכין במדויק שלושה חילופים שמשנים לחלוטין בבת אחת את כל שיטת המשחק שלו בדקה ה60, גורמת למאמן השני ולקבוצה שלו להתבלבל ולטעות בדרך להפסד. גם ככה עולם הכדורגל כבר נמצא במקום הפוסט מודרני שבו אין משמעות אמיתית לעמדה של השחקן על הלוח. עכשיו החילופים יכולים להגמיש מחדש את היכולת של המאמנים להפתיע.
ב. הקהל (או ליתר דיוק: חוסר הקהל)
אין ספק שאצטדיונים כמו אנפילד או כמו המרקאנה של הכוכב האדום בלגרד יכולים לשנות את התוצאה על המגרש. שנים של כדורגל אירופאי קבעו כמה אצטדיונים כיותר ביתיים וכמה כפחות. גם בישראל זה ככה – אצטדיון כמו בלומפילד נחשב למרות גודלו לאצטדיון מאוד ביתי בעוד אצטדיון רמת גן היה הסיוט של כל אוהד קבוצה ביתית במשך שנים. זה לא רק הנוכחות של הקהל אלא גם יכולת ההשפעה שלו על מה שקורה על המגרש.
אם יש תופעה בולטת בשנה האחרונה בהקשר הזה היא ההפסדים התכופים של קבוצות הבית בכל מסגרת כדורגל שהיא מאז שהאוהדים הורחקו מהיציעים עקב נגיף הקורונה. זה יכול לקרות בכל מקום, אבל נדמה שדווקא ההפסדים של קבוצות שנחשבו לביתיות יותר העלו מחדש את השאלה לגבי ההשפעה של המתקן עצמו אל מול השפעת האוהדים. האם האוהדים כל כך משמעותיים לניצחון הקבוצה שזה מטה בצורה כזאת את התוצאות? קשה מאוד לדעת.
בעונה הקרובה האוהדים חוזרים לטפטף בחזרה ליציעים. כבר בשלב הבתים של ליגת האלופות בעונה הזאת ראינו את הקבוצות הרוסיות, האוקראיניות והאנגליות עם מעט קהל ביציעים, וככל שהחיסונים יתפשטו יותר בעולם נראה יותר אוהדים חזרה במגרשים. הרבה שחקנים ברחבי הגלובוס העידו בחודשים האחרונים כי המוטיבציה ללא אוהדים ירודה מאוד, נשאר רק לראות האם החזרה של האוהדים ליציעים תחזיר גם את יתרון הביתיות שנאבד בשנה האחרונה.
ג. מות הטיקי טאקה
הכדורגל מטבעו הוא לא משחק של רגעים בודדים. בניגוד למשחקים כמו בייסבול, פוטבול ואפילו כדורסל, הכדורגל הוא משחק קבוצתי, איטי יחסית ותהליכי. לכן היכולת של רגעים בודדים לשנות או לייצג משהו בעולם הכדורגל היא מועטה. אבל אם יש רגע אחד בשנה האחרונה שיותר מששינה את עולם הכדורגל הוא המייצג של הסגנון החדש השולט בעולם הכדורגל הוא אותו הלילה בו ברצלונה, הקבוצה שהייתה הפנים של עולם הכדורגל בעשור החולף, הוציאה שמונה כדורים מהרשת שלה.
זה התחיל כמו הרבה דברים טובים בכדורגל בליגה הגרמנית. ההגעה של פפ לבאיירן מינכן הניעה את הקבוצות האחרות לפתח סגנון שיאתגר את הטיקי טאקה הבלתי נגמר של פפ שדוגל במסירות קצרות, החזקה בכדור ויכולת אישית של הכוכבים. בניגוד לסגנון הרצחני של ז'וזה מוריניו, בגרמניה מאז מונדיאל 2006 הגישה היא אף פעם לא הגנתית אל ניסיון לפצח את היריב דרך כדורגל התקפי.
הנביא של הסגנון היה יורגן קלופ, אבל גם מאמנים נוספים כמו נגלסמן ואריק טן האח ההולנדי באו בעקבותיו וייצרו סגנון חדש – לחץ מאסיבי ורצון להיפטר מהובלת הכדור ולהניע מהלכים מהירים שבסופם הכדור יפרפר ברשת. שתי הקבוצות שהביאו את הסגנון הזה לשיאם הן שתי הזוכות האחרונות שהניפו את הגביע עם האוזניים הגדולות – ליברפול של קלופ בעצמו, ובאיירן מינכן של האנזי פליק, שגדל על ברכי המהפכה שהנחילו יוגי לב ויורגן קלינסמן בכדורגל הגרמני.
שני השחקנים הבולטים של השנה האחרונה הם שניים שמבשרים על המהפכה – טרנט אלכסנדר-ארנולד ואלפונסו דיוויס, שני מגנים ששינו את העמדה שלהם לגמרי. הסגנון הזה הגיע לשיאו באותו הערב בפורטוגל, והוא כאן כדי להישאר. יש להם לפחות חמש שניות לשמור על הכדור לפני שסגנון אחר יבוא לחטוף אותו.
2. אלופות החורף
שלוש קבוצות שזכו השבוע, באמצע החורף, בתארים שהגדירו מחדש את שלושתם.
א. קלאב לאון (אלופת האפרטורה של הליגה המקסיקנית)
הצבע הירוק הוא הצבע הדומיננטי בעיר לאון, על אף שזאת נמצאת במרכז היבש והצחיח של מקסיקו ללא מוצא כלשהו לים. גם שם המדינה בה ממוקמת העיר, "גואנחואטו" משמעותו "מקום של צפרדעים". השבטים האינדיאנים המקומיים האמינו שהצפרדעים מייצגות את החוכמה ומכאן הגיע שם המדינה. גם תושבי לאון מכונים "בטן ירוקה" כמחווה לענף עיבוד העורות המצליח בעיר. אבל מבחינת תושבי לאון הדבר הירוק הכי חשוב בעיר היא קבוצת הכדורגל קלוב לאון, שזכתה השבוע באליפות האפרטורה של הליגה המקסיקנית.
כמחווה לצוותים הרפואיים וכל מי שעוסק במדינה בטיפול בנגיף הקורונה, החלק הראשון של עונת 2020/21 (האפרטורה) שמחולקת כמו כל עונה לשני חצאי עונות נפרדים, נקרא "Guard1anes" ("המגנים", הספרה 1 במקומה הנכון במקרה זה). בכל טורניר כזה, לאחר סיבוב אחד של משחקים מתחילים משחקי הפלייאוף, שבסיומם מוכתרת האלופה. קלאב לאון זכתה באליפות לראשונה מאז עשתה זאת פעמיים רצוף בעונת 2013/14 (אפרטורה וקלאוסורה). שהו אחד המועדונים הותיקים בליגה העליונה, שעבר עם השנים עליות ומורדות כולל עשר שנים רצופות בליגה השנייה בין שנת 2002 ל2012.
הסיפור הגדול העונה בלאון הוא לא שחקן כזה או אחר אלא המאמן של "אל מחור אקיפו דה מחיקו" (הקבוצה הכי טובה במקסיקו, כפי שאוהדיה קוראים לה), וקוראים לו איגנסיו אמבריס. בגיל 55 ואחרי קריירת משחק דלה הפך עוזרו של חאבייר אגירה בנבחרת מקסיקו ובאתלטיקו מדריד בפעם הראשונה לאלוף מקסיקו כמאמן. אמבריס הוליך לפני ארבע שנים את אמריקה, הקבוצה הגדולה של מקסיקו, לזכייה השביעית בתולדותיה בליגת האלופות של צפון ומרכז אמריקה, וינסה לעשות זאת שוב בעונה הבאה, אם לא יחטף לפני על ידי אחת הקבוצות באירופה.
ב. קולומבוס קרו (אלופת הMLS)
מוזר להגיד את זה ככה, אבל עד שנת 1999 לא היו אצטדיוני כדורגל מקצועניים בארצות הברית. במדינה שהתחילה לבעוט בכדור יותר ממאה שנה לפני, זה נראה הזוי לחלוטין. אבל במשך מאה השנים מאז הגיע הכדורגל הבריטי לארצות הברית שיחקו כדורגל בעיקר במגרשי אחיו החורג, הפוטבול. ב15 במאי 1999 זה סוף סוף קרה – בעיר קולומבוס באוהיו נפתח אצטדיון הכדורגל הראשון בארצות הברית, כדי שישמש את קבוצת הכדורגל של העיר, קולומבוס קרו, שזכתה השבוע באליפות ארצות הברית.
שלוש שנים לפני כן נוסד מועדון הכדורגל של קולומבוס קרו, כחלק מעסקה עם ליגת הMLS וקבלת רישיון לקבוצה בעיר קולומבוס. את הרישיון קיבלו למאר וקלארק האנט, אב ובנו תושבי העיר שהיו מהמשקיעים הראשונים בליגה ואוהדי כדורגל שרופים. בקולומבוס אין קבוצות בוגרים משמעותיות בשלושת הענפים המובילים בארצות הברית – כדורסל, בייסבול ופוטבול. כך שההצלחה האדירה של הכדורגל באוהיו הפכה את הקבוצה לאחד הסמלים של קולומבוס.
הסיפור הגדול באליפות הזאת של קולומבוס קרו הוא גאולתם של השחקנים שכבר הפסיקו להאמין בהם. קפטן הקבוצה, ג'ונתן מנסה הגנאי, קפטן הקבוצה, היה אחד המצטיינים בזכייה באליפות העולם לנוער ב2009 אבל מאז הלך ודעך. גם החלוץ של הקבוצה, ג'יאסי זראדס, היה אמור להיות תקוותה של נבחרת ארצות הברית אבל הקריירה שלו דעכה עד לגמר מול סיאטל השבוע באצטדיון בקולומבוס. אבל הסיפור הגדול הוא הMVP של הגמר, לוקאס זלאריאן, שלא הגיע להישגים בארגנטינה ובמקסיקו ובגיל 28 עשה את המעבר לארצות הברית וכבש את אמריקה.
ג. אולסן יונדאי (אלופת ליגת האלופות של מזרח אסיה)
השבוע הגיעה ליישורת האחרונה אחת העונות ההזויות והמרתקות של ליגת האלופות של יבשת אסיה. היבשת ששטחה הוא למעשה חצי מכדור הארץ מקיימת מאז עונת 2002/03 את טורניר ליגת האלופות שלה בפורמט שאין לו אח ורע ביבשת אחרת. למשך כל הטורניר, למעשה עד לגמר, ליגת האלופות מחולקת לשני אזורים, מערב ומזרח אסיה. כל הקבוצות המשתתפות בטורניר מחולקות לבתים לפי ההשתייכות האזורית שלהן ולאחר מכן גם בשלב הנוקאאוט. רק בגמר נפגשות שתי המנצחות ומכריעות מי היא אלופת אסיה. כך שלמעשה שלבי חצי הגמר בליגת האלופות הם בעצמם הגמרי האזוריים של היבשת. השנה, בגלל נסיבות הקורונה, נערכו הטורנירים האזוריים גם בזמנים שונים לגמרי, כאשר הטורניר של מערב אסיה הסתיים כבר לפני חודש.
השבוע התמודדו שתי קבוצות בחצי הגמר שהוא למעשה הגמר של מזרח אסיה. בשלוש השנים האחרונות היו אלה קבוצות יפניות שזכו בטורניר המזרח-אסייתי, וגם הפעם ניצבה שם קבוצה בפרופיל גבוה – ויסל קובה, קבוצתו של אנדרס אינייסטה, שחקנה האגדי לשעבר של ברצלונה, שלא שיחק במשחק בגלל פציעה. אלה שמולה התמודדה בצורה איכותית ביותר אולסן יונדאי הדרום-קוריאנית, הנמרים מעיר התעשייה שסיימו בעונה החולפת במקום השני.
אולסן יונדאי היא לא קבוצה מצליחה גם בממדים מקומיים. עם שתי אליפויות וגביע אחד הקבוצה תמיד הייתה מאחורי קבוצות כמו סאונגם, פ.צ. סאול והאלופה בשנתיים האחרונות צ'ונבוק מוטורס, גם היא קבוצה בחסות של חברת הרכב יונדאי. עם הרכב כמעט ללא שחקנים זרים היו אלה דווקא ביורן ג'ונסון הנורבגי (שנולד דווקא בצפון קרוליינה) וג'וניור נגראו הברזילאי שכבשו את השערים שהעלו את הנמרים לגמר, שם תחכה להם פרספוליס האיראנית שלמרות השליטה המוחלטת שלה בליגה לא זכתה מעולם בליגת האלופות של אסיה.
3. קיצור שליש
שלושת השחקנים הכי מעניינים בשליש הראשון של ליגת העל עד כה.
א. אביב אברהם
גם הכדורגל הישראלי, כמו בכל מקום אחר בעולם, נע על טרנדים מתחלפים. אם בתחילת שנות האלפיים היו השחקנים הטובים בכדורגל הישראלי בחוליית ההגנה וההתקפה נחשבה לאפורה, ועד לפני כמה שנים הסיפור היה העומס בעמדות שחקני הכנף, נדמה שהטרנד הנוכחי של הכדורגל הישראלי מתחיל להיווצר במרכז המגרש. דור פרץ, נטע לביא ודן גלזר כבר מעמיסים גם ככה על מרכז השדה של ישראל כאשר על הדלתות מתדפקים עוד שחקנים מעולים.
נדמה שאחד שאולי צריך להתחיל לקחת בחשבון זה אביב אברהם. בעונת הפריצה שלו, 2017/18, הוא היה הצלע הרביעית ביהלום הקישור של דראפיץ' וברדה במכבי נתניה, אחרי גלזר, עלי מוחמד וערן לוי. הכוח המתפרץ שלו וההצטרפות שלו קדימה הפכו את מכבי נתניה באותה עונה ליותר מעניינת, והוא שימש כסייד קיק של עלי מוחמד במרכז השדה.
העונה ריימונד אטוולד, שמסתמן כאחד המאמנים הכי מעניינים שהגיעו לליגת העל בשנים האחרונות, שינה קצת את התפקוד של אביב אברהם ושם אותו טיפה יותר אחורה, כסוג של שחקן שש עם יציאות קדימה. פתאום אביב אברהם הוא הברומטר של נתניה במרכז המגרש, והיציאות המהירות שלו קדימה עושים פתאום רושם שהוא יכול גם להתמודד על מקום בנבחרת במרכז העמוס של נבחרת ישראל לקראת מוקדמות המונדיאל.
ב. ליאל עבדה
כשמכבי פתח תקווה עלתה לגמר הגביע בעונה הקודמת זאת הייתה הזדמנות גדולה עבור אוהדי הכדורגל הישראלי לשזוף עיניהם בקבוצה שחיסלה את הליגה הלאומית בעונה החולפת והשיבה את מאמן הבית גיא לוזון להיות רלוונטי. היה ניכר שהפועל באר שבע עדיפה בהרבה על הלוזונים, אבל היה קשה שלא לשים לב לאיכות הגדולה בסגל הצעיר של המלאבסים, במיוחד באיכות של שחקן הכנף האדיר של הכחולים, ליאל עבדה.
כולם קראו לו כבר בשנתיים הקודמות "מנור סולומון הבא". גם אם הוא לא ממש דומה בתכונות שלו על המגרש לשחקן שחטיור שמככב בליגת האלופות עבדה הוא הפוטנציאל העיקרי להכנסה משמעותית נוספת עבור אבי לוזון כתוצאה ממכירתו. אחרי הקרדיט שהוא קיבל על המכירה של מנור סולומון, קשה שלא לקחת אותו ברצינות כשהוא סירב לכל הצעה מישראל על עבדה והצהיר שהוא יימכר רק לקבוצה בחו"ל.
העונה עבדה הוא כבר אחד משחקני הכנף הכי טובים בישראל ועם פתיחת עונה נהדרת הוא הדמות הדומיננטית במכבי פתח תקווה שמפתיעה את כל הציפיות בדרך לצמרת העליונה. השבוע הוא יגיע ל"משחק העונה" של הליגה מול מכבי חיפה כאיום העיקרי על השער של ג'וש כהן. בשנים האחרונות הפכה מכבי פתח תקווה למכונה לייצור שחקנים צעירים איכותיים, וליאל עבדה הוא השחקן עם הפוטנציאל הגבוה ביותר בדור שלו כיום.
ג. שגיב יחזקאל
ההנחה הרווחת בכדורגל הישראלי היא ששחקנים גדולים ישחקו ויצליחו בסופו של דבר בקבוצות הגדולות, אבל זה לאו דווקא נכון. הרבה שחקנים הוכיח במהלך השנים כי הם צריכים להיות שחקנים מובילים דווקא בקבוצות קטנות, ודווקא איתם הם יגיעו להישגים גבוהים. הפנים של התזה הזאת מכבב כיום באצטדיון הי"א באשדוד ועונה לשם שלומי אזולאי, אבל הוא בהחלט לא היחיד בקבוצת הנמל שעונה להגדרה זאת.
המעבר של שגיב יחזקאל בשנת 2016 מהפועל תל אביב ליריבה העירונית נתפס כפירוק בפועל של האדומים – שחקן צעיר בן 21 שעוזב את מכורתו (למרות שהגיע בגיל נוער ממכבי להפועל ולפני זה הפוך) לטובת היריבה העירונית. היה ברור לכולם שיש ליחזקאל פוטנציאל גבוה. אלא שמכבי תל אביב של עונות הדומיננטיות של באר שבע הייתה מקום לא סבלני ובעיקר לא אכפתי מהחלוץ הצעיר, והוא התחיל לנדוד ברחבי הליגה.
בחורף 2019 הוא נחת במועדון ספורט אשדוד כשזה נאנק לעזרה במאבקי ההישרדות בליגה. חצי העונה הראשונה שלו במועדון המאוחד של ג'קי לא השאירה חותם מיוחד, אבל בעונה וחצי האחרונות הוא הפך להיות אחת משתי הדמויות המרכזיות על המגרש באשדוד. יותר מהכל יחזקאל הוא כנראה שחקן שיכול לפרוח במקום כזה, שנותן לו לרוב את המקום בהרכב ואת הכדור. יחזקאל, רק בן 25, יכול לפרוח שם כמו שלא היה בחיים יכול במכבי תל אביב.
