ממשיכים לסכם את השבוע האחרון בכדורגל העולמי – למה המחאה נגד השבתת הליגות בישראל לא מועילה, מה מגלה הקריסה של הסכם זכויות השידור בצרפת, ואיך הפך סימאונה ממאמן שעבר זמנו לפייבוריט לזכייה באליפות ספרד
1. אין קהל לכדורגל
האתר שבו אתם קוראים את השורות האלה הוא פרויקט מבורך שקודם כל אחראים לו אוהדי ספורט מכל גווני הקשת, שהגיעו לכאן כדי ליצור תוכן יותר טוב ממה שהם מקבלים באתרים הגדולים של גופי השידור הגדולים שמסקרים את הספורט בישראל. האתר הזה, ועוד רבים אחרים, הם מקום מפלט עבור אנשים שאוהבים את הספורט הישראלי מאוד ומוכנים להשקיע שעות על חשבון זמנם הפרטי כדי ליצור תוכן איכות.
לא רק בספורט הישראלי, גם בכלל בתרבות הישראלית נוצרה בעשור האחרון, בעקבות העלייה של הרשתות החברתיות, תרבות של ביקורת תקשורת כלפי התקשורת הממוסדת. דרך הרשתות החברתיות קמו עיתונאים שכל ההתמחות שלהם היא בביקורת כלפי עמיתיהם. אני לא מאמין בביקורת כזאת כמנוף לשינוי אלא בעיקר כדרך להוצאת עצבים. ולכן המילים הבאות שתקראו כאן הן לא ביקורת על הדרך בה תקשורת הספורט מסקרת, אלא עלינו, על צרכני הספורט הישראלי, ועל מה שמניע אותם.
קשה לומר שהספורט בישראל לא נמצא במרכז התרבות הישראלית, במיוחד הכדורגל. פרשיות אצילי-מיכה וזהבי מול פואד הוכיחו שבמקרים רבים התקשורת הכללית מתעניינת בספורט ובהשלכותיו. גם בזמנים של מדליה הספורט הישראלי יודע לתת כותרות ראשיות וטלפונים מראש הממשלה. אלא שלמעשה, ואת זה מוכיחה העצירה המוחלטת של הליגות בזמן הסגר והפשרה המגוחכת של פתיחת ליגת העל בלבד, הספורט בישראל הוא קודם כל ולרוב באופן בלעדי מקפצה לעיסוקים אחרים, בדרך כלל ניסיון להישגים פוליטיים מהירים.
כל אוהד מסור יודע ששעת המבחן הגדולה ביותר שלו נמצאת ברגעי המשבר של הקבוצה שלו. כשהכול על מי מנוחות והקבוצה לא מפסיקה לנצח האוהדים גודשים את היציעים ומגלים מעורבות במה שעושה הקבוצה. אלא שכשהזמנים קשים רוב האוהדים לא נשארים ביציע, ושם נבחנת יכולת העמידה של הקהל. מי שבאמת מושקע רגשית בקבוצה יישאר כדי להילחם על עתידה, ומי שלא פושט יתנדף. וכמו שזה עובד בקבוצות כך גם בענפים שלמים, בתרבות ספורט שלמה של מדינה.
השבועות האחרונים במאבק להחזרת הספורט בימי הסגר מוכיחים עד כמה חלש קהל הספורט הישראלי. כשראש הממשלה הולך להתחנן בעבור מנהיג החרדים שלא מוכנים שאירועי הדת יפסקו, כשהוא נפגש בדחיפות עם אביב גפן כדי לקדם את חזרת האומנות למרות הסגר והתחלואה העולה, ושהוא עושה פגישות עם ראשי העצמאיים כדי להחזיר את העסקים שלהם לפועל, הוא מראה את קבוצות הלחץ שלהן הוא חייב דין וחשבון. באותו הזמן לספורט הישראלי אין לובי אמיתי מכיוון שהוא לא נתפס כקבוצת לחץ שיכולה לשנות הצבעה בזמן בחירות.
זה עצוב מאוד להגיד את זה, אבל בישראל אין תרבות אהדת ספורט אמיתית אלא תרבות אהדת טרנדים של ספורט. כמויות הישראלים שעוקבים במרץ אחרי דני אבדיה והצלחתו היחסית בפתיחת העונה ב-NBA לא היו שם ששחקנים פחות מוצלחים כמו טי ג'יי ליף, גל מקל ואפילו עמרי כספי ברוב שנותיו חרכו ספסלים בליגה הטובה בעולם. בכל שנתיים או ארבע הציבור הישראלי עושה רושם של מי שמבין ומתעניין בספורט, אלא שבזמנים פחות סקסיים נחשף עד כמה לא אכפת לו מהספורט הישראלי, עד כמה לא חשוב לו שקבוצות הספורט הישראליות ימשיכו להתקיים.
קומץ של כמה עשרות אלפי אנשים במדינה רואה בספורט מקור אמיתי לשאיבת תרבות והישגים, להזדהות ושמחה. שאר הציבור הישראלי ילך לראות כדורגל רק כשיש גמר ליגת האלופות או שאין משהו אחר טוב, ובוודאי שלא יטריח את עצמו להגיע לסתם משחק בליגת העל. חלק מההבנה של חשיבות הספורט נעוץ מהבנה עד כמה הוא מועיל וחשוב עבור תרבות מתפתחת. הקמפיין של Black Lives Metter עם ה-NBA הפך לאחד האירועים התרבותיים של העשור האחרון דווקא משום שנעשה בספורט בארצות הברית, מדינה שבה הספורט הוא קודם כל מראה תרבותית.
כדי שיפסיקו להתעלם מחובבי הספורט בישראל צריך קודם כל ליצור תרבות ספורט מקומית בריאה בישראל, כזאת שתחבר הרבה יותר אנשים ובעיקר שיהיה לאנשים אכפת ממנה גם בשעות משבר. בכל העולם הכדורגל ממשיך גם בסגרים קשים מאוד כי בכל העולם יש הבנה שספורט ותרבות הם אדני הייסוד של החברה. רק בישראל מתמקדים קודם כל בהישגים פוליטיים ומחרבים את התרבות עליה מושתתת המדינה הצעירה שלנו.
2. הבועה של הליגה הצרפתית
במאי 2018 חתמה הליגה הצרפתית על הסכם זכויות שידור חדש ונפרדה מההסכם שלה עם חברת קאנאל פלוס, שהייתה אחד המותגים הכי חשובים של הכדורגל הצרפתי מאז יורו 1984 ולמעשה חלק גדול ממה שאתם מכירים מהכדורגל צרפתי בשלושת העשורים האחרונים קשור בחברת הכבלים הצרפתית. ההסכם החדש נחתם עם כמה גופי תקשורת ברחבי העולם, בראשותם Mediapro הספרדית וbeIN Sports, חברת שידור סעודית וגם הספונסר של פריז סן-ז'רמן. ההסכם הראה את עלייתה של הליגה הצרפתית, ליגה שולית עד הקנייה של המועדון הפריזאי, והפיכתה לאחת מחמשת הליגות הגדולות גם ברמה הכלכלית.
אז היה נראה כי הקנייה של פריז בידי השיח'ים הקטארים מצליחה למשוך את הכדורגל הצרפתי למעלה יחד עם הקבוצה המצליחה ולגרום לכך שכל הליגה הצרפתית תעלה רמה. ואכן בחלק גדול מהקבוצות החלו להחתים שחקנים בסכומים גדולים יותר, קבוצות נרכשו על ידי בעלים עשירים יותר ואף הגיעו להצלחה גדולה יותר באירופה, כמו ליון לדוגמא. אלא שכמו לגבי הכדורגל הישראלי, גם כאן העמידות של הכדורגל הצרפתי ניכרת קודם כל בשעת משבר, וכשהגיעה כזאת בחודשים האחרונים, נדמה שהכול בכדורגל הצרפתי עומד על כרעי תרנגולת.
השבוע הודיעו חברת השידור Mediapro שחתומה על ההסכם ונמצאת בקריסה כלכלית רצינית בעקבות התפרצות הקורונה בעולם כי היא מפסיקה להעביר כספים לקבוצות ומבטלת את ההסכם עם הליגה הצרפתית. כל מי שקצת עוקב אחרי תקציבי הקבוצות בליגות הגדולות יודע עד כמה מכניסים הסכמי זכויות השידור לקבוצות. הנסיקה המטורפת של הליגה האנגלית מאז שנות התשעים היא רק דוגמה אחת למשמעות הכלכלית של הסכמי שידור, כאלה שהופכים קבוצות ליותר גדולות ויציבות.
קריסת הסכם זכויות השידור בליגה הצרפתית מעמיד במצב בעייתי מאוד חלק גדול מקבוצות הליגה הצרפתית הראשונה שנסמכות כמו הקבוצות באנגליה על הסכם זכויות השידור כבסיס לתקציבן. ייתכן וחלקן כבר ילכו לפירוק או יתאדו מהכדורגל הצרפתי בשנים הקרובות, גם קבוצות עם היסטוריה גדולה כמו ניס או מונפלייה נמצאות בסכנה ממשית לעתידן. סביר להניח שנראה בחלון הקרוב שחרורים רבים של שחקנים יקרים בחזרה לארבעת הליגות הגדולות האחרות, בעוד הקבוצות עצמן ינסו לאבק בכל כוחן כדי לשמור את הראש מעל המים.
זהו לקח גדול מאוד אותו לומד היום כל הכדורגל העולמי דרך מקרה המבחן של הליגה הצרפתית – כסף לא יכול לקנות מסורת, תמיכה ציבורית או יציבות. כל ענפי הספורט צוללים ברייטינג בכל העולם בזמן המשבר החמור ביותר במאה השנים האחרונות. בצרפת חשבו שהכסף הגדול של פריז יכול להעמיד את הליגה שלהם כאחת הליגות הגדולות באמת. אלא שהליגה הצרפתית מעולם לא הייתה גדולה יותר מזאת הפורטוגלית, הרוסית או ההולנדית. לכן המוניטין שלה כליגה גדולה נסדק כל כך מהר. בסופו של יום הקורונה חושפת כאן שוב את הפנים האמיתיות של הכדורגל העולמי ואת מה שבאמת מתרחש בו מבעד לענני יחסי הציבור.
3. שק של מלט, זר בדלת
האלבום השני של להקת "הבילויים" שיצא בשת 2007 ונקרא "שכול וכישלון" היה ללא ספק אלבום שנוי במחלוקת. עם שירים כמו "שגר פגר" השוביניסטי במיוחד (כאילו כמבט מבחוץ על החברה הישראלית), "תנשב הרוח" הפציפיסטי ו"שוש אלמוזנינו" על שם חברת הכנסת לשעבר. השיר שפתח את האלבום נקרא "באב אל וואד 38/א" והוא מתאר התרסקות מטוס בזמן שברקע מושמעים שירי ארץ ישראל. אחת השורות הזכורות מהשיר היא השורה הראשונה בבית השלישי, שורה שמתאימה כמו כפפה ליד לחזון של צ'ולו סימאונה בכדורגל – "אני לא כאן לבדר אתכם, וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום". טוב החלק השני קצת פחות מתאים, אבל הבנתם.
בקיץ היה נראה שעתידו של צ'ולו באתלטיקו מדריד נמצא בערפל כבד כמו אותו מטוס שנמצא רגע לפני התרסקות בשיר. במשך שנותיו באתלטיקו כמאמן הפך סימאונה את אתלטיקו מדריד, מועדון שהיה בעליה בשנים האחרונות של העשור הראשון של שנות האלפיים, למועדון השלישי ברמתו באופן קבוע בספרד, עם עקיצות כלפי מעלה, כמו האליפות הגדולה של 2013/14. סימאונה בנה את אתלטיקו כמו שהמועדון אוהד לראות את עצמו – קשוח, מלוכלך, אגרסיבי, מהצד הפחות נקי של מדריד, בטח בהשוואה למועדון של המלך מהצד השני של הכביש.
אלא שאנרגיית הזעם הקדוש של אתלטיקו לא הייתה מספיקה משל עצמה, וסימאונה מצא את עצמו בשאלה לגבי עתידו במועדון בו הוא סוגר עשור בסוף השנה הקרובה. אתלטיקו הייתה נראית כבויה, חסרת ערך ובעיקר חסרת רלוונטיות בליגה. גם ההדחה של ליברפול בליגת האלופות לא הצליחה להרים את הראש של הקולונצ'רוס, והתחילו תהיות לגבי יכולתו של צ'ולו להישאר רלוונטי בצמרת של הכדורגל העולמי כמאמן גדול.
כל התהיות האלה התעלמו מאופיו של סימאונה, אופי שבא לידי ביטוי גם כשחקן עוד שנים לפני שחרך את הקווים במטרופוליטנו. המעבר שלו כשחקן לאתלטיקו בשנות התשעים בעקבות היכולת הטובה שלו במונדיאל 1994 גילתה אותו בגדול באירופה, והוא היה לסמל הגדול של אתלטיקו שזכתה בדאבל של 1995/96 וגם אחד השחקנים החשובים בדאבל של לאציו בשנת 1999/00. עיקר היכולת שלו הסתמכה על האופי המדמם – לא משנה מול מי שהוא שיחק, הוא חרך את הדשא ואף פעם לא נמנע ממגע פיזי, העיקר שזה יוביל אותו למטרה.
הסטיגמה הקשוחה של סימאונה הסתירה שחקן ומאמן שידע תמיד לעשות את ההתאמות שלו כדי להגיע לניצחון. ואכן, העונה אתלטיקו מדריד היא כבר לא רק הקבוצה ההגנתית והקשוחה שמסתמכת על יכולת פיזית ומצבים נייחים, אלא קבוצה התקפית מהנה שכיף לראות ולהנות ממנה. ועדיין, העובדה שספגה עד כה רק שישה שערים היא ההוכחה לרלוונטיות של סימואנה כמאמן. בפוטבול היו אולי אפילו מגדירים אותו כמאמן הגנה. הוא יודע איך ללמד שחקנים צעירים לתקוף את הכדור, להשיג אותו בצורה חכמה ולהעביר קדימה, שם נמצא הכישרון הגדול של אתלטיקו כיום.
מחקר של IFFHS (ארגון ההיסטוריה והסטטיסטיקה העולמי של הכדורגל) שפורסם החודש מצא שסימאונה הוא המאמן המצליח ביותר בעשור האחרון, יותר מזידאן, גווארדיולה או קלופ. ההצלחה שלו היא לא רק ולאו דווקא השגת תארים, אלא יציבות ועוצמה. אתלטיקו של לפני צ'ולו הייתה קבוצה מוכשרת אבל חסרת יציבות, צ'ולו, שכנראה יחתום בקרוב על חוזה עד שנת 2024 במועדון, הפך את אתלטיקו לקבוצה יציבה ומפחידה. או כמו שאמרו הבילויים ב"שגר פגר" – "בלוויות נהוג לרקוד".
