"ה-VAR הורס את הכדורגל"
אפשר לראות אותם לא מעט בחודש האחרון. טהרני הכדורגל המקצוענים. הם מסבירים לך ששטף המשחק נעצר, שהכיף נמחק, שכל היופי בכדורגל הוא בספונטניות שלו ואין דבר פחות ספונטני מלשבת ולחכות ששיפוט הוידאו יעשה את שלו.
אל תאמינו להם. ראשית, כי גם הטענות לגבי ה-VAR שתקפות (כמו למשל העיכוב היחסי) הן פתירות. למשל, שיפור החוקה והדגשת המצבים שבהם ניתן לשרוק, צמצום הפעמים שבהם ניתן ללכת ל-VAR (אולי ללכת למורשת הפוטבול והטניס, ולתת למאמנים שני "אתגרים" – שתי הזדמנויות לערער על ההחלטה במשחק), וגם יעילות ההליך עצמו – קשר טוב יותר בין שופטי הוידאו לבין שופט המשחק וכו'. יש הרבה דרכים לשפר את ה-VAR, אבל עצם קיומו הוא הכרח, ובסופו של דבר – הוא ייצר משחק יותר טוב ויותר נעים לכולנו.
כ"כ הרבה דברים מיותרים הוא הולך למחוק מחיינו כצופי כדורגל: קחו לדוגמא את הפריים הקבוע לאחר כל שריקה מעוררת מחלוקת – דבוקת שחקנים מיוזעים (רמת הזיעה עולה ככל שהשריקה מכריעה), גוערת בשופט על ההחלטה שלו, מפעילה סחיטה רגשית (בד"כ לא יעילה) על השופט, דקה וחצי-שתיים לפחות שמתבזבזות בניסיונות עקרים להשפיע על השופט לשנות את ההחלטה שלו. ה-VAR הוא פיתרון יעיל לכך. השופט אינו בעמדת נחיתות מול עובר העבירה (שתמיד, כמובן, לא עשה כלום; גם אם הרגל של יריבו מחולקת לשלושה חלקים), מכיוון שהוא יודע יותר. או, למשל, התחזויות ברחבה – כמה פעמים, רק בכדורגל הישראלי, עלה הנושא הזה לדיון? האם יש דבר יותר חסר ערך מהתחזויות במצב שבו לא רק עיני השופט קובעות, אלא גם שורה של מצלמות משוכללות?
ובעיקר, ה-VAR (בסופו של תהליך, שייקח זמן) יאפשר לנו לעשות את מה שתמיד חלמנו: להתרכז במשחק עצמו. בשחקנים, במהלכים, בביצועים. הוא יפחית תירוצים מהמאמנים, ויאפשר להם לבחון את המשחק בצורה נקייה יותר. הוא ימנע תיאוריות קונספירציה מגוחכות בקרב האוהדים על כך ש"השופטים נגדם" (גם המצלמות נגדכם?) – הוא ינקה את הכדורגל מהתסכולים ששריקות שגויות מביאות עימן. בכל דור ודור, חייב צופה הכדורגל לראות את עצמו כאילו שרקו נגדו לפנדל שלא היה. או לאופסייד שלא היה. או לא ראו כדור שעבר במלוא היקפו את קו השער. כולנו היינו שם. כולנו חווינו את תחושת התסכול הנוראית של להפסיד בגלל טעות של שופט. את זה ה-VAR ינסה (גם אם לא תמיד יצליח) לתקן. וזה, לבדו, שווה עוד חצי דקה של המתנה עד ששורקים פנדל.
"היינו צריכים לחזור לאסיה"
כן, שוב, הטיפוסים הנודניקים האלה. כל מונדיאל הם צצים כפטריות אחרי הגשם. כאלה שמסתכלים על אוסטרליה, או על יפן, או על דרום קוריאה – ומתחילים עם הקלישאה השחוקה מכולן. במבט יודע כל הם יסתכלו עליך ויאמרו "תגיד את האמת, אנחנו לא שווים ניצחון מול האוסטרלים האלה?" (במהלך הטורניר, מקורות יודעי דבר סיפרו לי שגם מאמן נבחרת לשעבר העז להוציא מבדל שפתיו את המימרה הזו). ובכן, רבותיי, התשובה היא חד משמעית: לא. נבחרת ישראל לא היתה עולה גם מיבשת אסיה. אוסטרליה, שפעם התחרינו מולה שווה בשווה, היא כיום נבחרת הרבה יותר טובה; גם היפנים, ובוודאי הדרום קוריאנים. המונדיאל הוא אשליה אופטית; הוא הרגע שבו הנבחרות האלה פוגשות נבחרות מאירופה ודרום אמריקה, ומולן הן – מה לעשות – כושלות מקצועית. אבל מכאן ועד ההנחה היהירה שהיינו "מנצחים אותן בקלות" – יש מרחק גדול.
כי נבחרת ישראל רחוקה מאוד מלהיות עילית אירופית, שגדולה על אסיה בכמה מספרים. היא נבחרת דרג שלישי, ואולי אפילו רביעי, באירופה. רק בקמפיין האחרון הפסדנו בבית למקדוניה, והובסנו קשות מול אלבניה. לא בדיוק אריות. עכשיו, העיפו נא מבט בסגל הנבחרת האוסטרלית למונדיאל, ובסגל שאנחנו היינו אמורים לשלוח למשחק הרעים מול נבחרת ארגנטינה (המשחק שלא שוחק): בנבחרת אוסטרליה יש שישה שחקנים באנגליה. עוד שלושה משחקים בגרמניה. רק שלושה שחקנים בסגל האוסטרלי משחקים בליגה המקומית (והחלשה). ישראל? בכל הסגל יש 8 "ליגיונרים" (מתוך 24 שחקנים): אחד משחק בפרמייר ליג לפעמים, השני כמעט ולא, אחד רשום בסגל של פרנקפורט (אבל לא משחק) – בכל הסגל הישראלי יש רק שני שחקנים שמשחקים קבוע בקבוצה שאיננה ישראלית: מונס דאבור מרד בול זלצבורג וביברס נאתכו מצסק"א מוסקבה. זהו. כל היתר או לא משחקים, או משחקים בליגה הישראלית (שכנראה רמתה נמוכה יותר מזו האוסטרלית). כך שלפחות מבחינת הרמה שחווים השחקנים בליגות שלהם, אין מה להשוות.
אך מה שהישראלי הממוצע (והמקטר) שוכח, מעבר להשוואה הכוזבת, הוא שניתוק מאופ"א אין פירושו רק ניתוק של הנבחרת הישראלית – אלא של כל הכדורגל הישראלי. המשמעות היא קריטית: זוכרים את התלונות החוזרות ונשנות על הרמה בליגה הישראלית? אז זה קורה כשיש כאן חמישה זרים, שרואים בישראל מקפצה לקריירה טובה יותר בארצות הים. כשאלופת ישראל לא תשחק בליגת האלופות של אירופה, אלא בליגת האלופות של אסיה – גם האפשרות הזו תימחק. תתכוננו למצב שקיים ברוב הליגות באסיה – קבוצות שמבוססות על החומר המקומי, פלוס מעט חיזוק של זרים מזדקנים בסוף הקריירה. ואחרי כל זה, ברמת הנבחרת, שוב נובס בסמי עופר חצי ריק – אבל אם פעם זה היה מול וויילס, עכשיו זה יהיה מול תאילנד. יופי, גיבורים.
"חאלס עם אפריקה ואסיה, יצומצם המונדיאל"
בד"כ מדובר בטענת באק-קלאש להרחבה הצפויה של המונדיאל ל-48 נבחרות (שצפויה להרוג את הטורניר ואת הקסם שלו בטרם עת). הטיפוסים האלה, שמתלוננים על "הנבחרות החלשות" ש"מורידות את הרמה במונדיאל". אח, לו רק היה לנו טורניר מצומצם, שבו רק השחקנים הטובים ביותר מופיעים על המרקע. ובכן, לצופים המתלוננים יש פיתרון: קוראים לו ליגת האלופות. הוא מתחיל עוד פחות משלושה חודשים, פתיתי שלג יקרים. הליגות הגדולות, אלה שהפכו למועדון סגור של חמש-שש מפלצות כדורגל ששולטות בהן באופן אבסולוטי, מתחילות עוד קודם. בבניין הקלאסיקו תנוחמו.
וברצינות, יופיו של המונדיאל הוא בטעמים השונים שלו, בגיוון שהוא מציע. בכך שהוא מביא לא רק את הז'וגו בוניטו הברזילאי והטיקי-טקה הספרדי, אלא גם את סנגל מפוצצת הכישרון, ואת מצרים הסוערת, ואת מרוקו המלהיבה, ואת פרו הגועשת. את האוהדים מכל רחבי העולם, שמגיעים כדי פעם אחת – לעשות את זה בגדול. ובעיקר את העובדה שמדובר בבועה סגורה – טורניר, תחום בזמן, שבו כל הנבחרות מתחילות מאפס, ודברים בלתי צפויים יכולים לקרות.
בשלושת הטורנירים האחרונים, האלופה היוצאת הלכה אחרי שלושה משחקים בלבד. הופעות כמו של מקסיקו נגד גרמניה, של קרואטיה נגד ארגנטינה, ואפילו הדקות האחרונות של איראן נגד ספרד הגדולה – כל אלה הן תוצר של העובדה שהמונדיאל הוא מגוון. זה לא תמיד קורה מהסיבות הנכונות, בטח שההרחבה (השגויה) של המונדיאל מגיעה מאותו מקום: פוליטיקה פנימית, אבל כמה פעמים יצא לכם לשבת מול משחק כמו פרו נגד דנמרק? להתלהב מהפרואנים הסוחפים, להתגאות בקספר שמייכל – הבן של פיטר! – נותן הצגה גדולה. כל זה, במשחק שאם היה משחק ידידות בחודש אוקטובר – כנראה שאף אחד מאיתנו לא היה פותח טלוויזיה כדי לראות.
יש לנו עשרה חודשים בשנה, כפול ארבע שנים, ליהנות מהקצפת העולמית. הקבוצות הגדולות והעשירות, ובתוכן השחקנים הגדולים והעשירים, מופיעים בפנינו כל שבוע (רוב הזמן גם יותר מפעם אחת בשבוע). חודש אחד, אפשר להתרווח וליהנות גם מנבחרות מיבשות אחרות, שמביאות כדורגל אחר ואווירה אחרת. לא יזיק.
