שינוי בראש או שינוי במגרש? פאולו דיבאלה חוזר

// מאיר מינברי

החודש האחרון היה מהטובים ביותר בקריירה של פאולו דיבאלה, ולא רק בגלל יום הולדתו ב-15 לחודש. השחקן, שחווה עונת נפל בעונה הקודמת תחת מסימיליאנו אלגרי והיה עם רגל וחצי מחוץ למועדון בקיץ, חזר לפרוח ולככב ביובה תחת מאוריציו סארי. אבל מה בדיוק קרה שם?

היהלום

דיבאלה הגיע ליובנטוס מפלרמו ביוני 2015, אחרי שלוש שנים בפאלרמו. ההתחלה בליגה הייתה מבטיחה – 19 שערים ו-7 בישולים היו הישג נאה לילד הצעיר שהגיע לקבוצה.
המספרים נחלשו מעט בליגה בעונה השנייה, אבל בליגת האלופות דיבאלה קיבל את ההכרה לה היה ראוי. שער נגד פורטו במשחק הגומלין בשמינית הגמר, וצמד במשחק הראשון של רבע הגמר מול ברצלונה (זו שעברה את פסז' בשמינית עם ה6:1) הספיקו לשים את פאולו חזק בדיון על כוכב העתיד ויורשו של חברו לנבחרת ארגנטינה – מסי.
בעונה השלישית דיבאלה התפוצץ בליגה עם 22 שערים ב-33 משחקים, ותרם את חלקו גם באלופות במשחק הגומלין נגד טוטנהאם (אחרי שבמשחק הראשון היה פצוע ולא יכל לשחק).

לאורך התקופה ביובנטוס דיבאלה מיצב את עצמו ככוכב הגדול של הקבוצה. היו לידו שחקנים גדולים שנתנו עונות מעולות כמו פירלו, פוגבה, היגוואין, פיאניץ, קייליני ובופון, כולם היו שם לידו, אבל מעל כולם נצץ לה ג'ויה, היהלום – פאולו דיבאלה.

הפנטזיה לא התממשה

רונאלדו עבר ליובנטוס ביולי 2018 ומאז כל אוהדי יובנטוס חיכו, ציפו, חלמו ופינטזו על שיתוף הפעולה בין דיבאלה, שכל נגיעה שלו בכדור מעוררת תחושה של קסם והתרגשות, לבין הגולר האולטימטיבי והמלך של ליגת האלופות – רונאלדו. כששניהם בקבוצה, יחד עם הגנת ברזל, דמיינו אוהדי יובנטוס את החלום הרטוב – הגביע עם האוזניים הגדולות. בפועל, זה לא קרה. יובה הודחה בידי אייאקס ברבע הגמר.

בשביל דיבאלה זו הייתה עונת אסון. 5 שערים בליגה ו-5 בליגת האלופות (כולם בשלב הבתים, כולל שלושער מול יאנגבויז). על המגרש דיבאלה לא מצא את עצמו, הוא שיחק רחוק מדי מהשער, ונע בין עמדה במרכז המגרש לשיטוט חסר תכלית באגף ימין. שיתוף הפעולה עם רונאלדו לא התרחש, דיבאלה לא הביא את היכולות שלו למיצוי, ופעמים רבות מנדזוקיץ הועדף על פניו על ידי מיסטר אלגרי. בסיומה של העונה זכתה יובנטוס בליגה, אלגרי סיים את תפקידו ומאוריציו סארי, שכבר הצהיר בעברו על החיבה לכישרון של דיבאלה והגאונות הטקטית שלו, נתן תקווה לעונה טובה יותר של דיבאלה ויובנטוס.

ההתחלה הייתה לא פשוטה. במהלך הקיץ השמועות היו על מעבר של דיבאלה לבאיירן מינכן, ולאחר מכן למנצ'סטר יונייטד ואז לטוטנהאם. בימים האלו החסרתי נשימה. החשיבה על עזיבה של דיבאלה שיגעה אותי. זה האיש שיביא לנו את הגביע עם האוזניים, איך אפשר לוותר עליו??

שינוי בראש או שינוי במגרש?

בסוף דיבאלה נשאר ביובנטוס, אבל ראה איך היגוואין מגיע ותופס את המקום שלו בהרכב. במשחקים הראשונים הוא לא שותף ליותר מ-10 דקות, אחרי חודש התחיל לשחק יותר והאוהדים כבר חשבו שהנה הוא חוזר להיות דיבאלה הטוב, אבל שוב סופסל באלופות. זה לא מנע ממנו להיכנס בדקה ה-83 ולבשל שער לרונאלדו.

מכאן באמת יצא דיבאלה לדרך חדשה. שער מהיר מול אינטר במשחק העונה וצמד במשחק לאחר מכן מול לוקומוטיב באלופות, שער מול לצ'ה, שער ניצחון מול מילאן, שער מול אטאלנטה, ושער ניצחון מבעיטה חופשית יפיפייה מול אתלטיקו מדריד. אז מה פתאום קרה? מה השינוי שעבר על דיבאלה? מה השינוי שעבר על יובנטוס? אתחיל מהסוף. אני לא יודע. אבל אנסה לתת שתי תשובות שמתחברות לרעיון אחד.

פאבל נדבד, אחד מכוכבי העבר הגדולים ביותר של יובנטוס וסגן נשיא המועדון כיום, טוען שהשינוי הוא בעיקר מנטלי. הטיעון הזה מקבל משנה תוקף מדברי בפה מארוטה, שהיה המנהל המקצועי של יובנטוס, שטען לאורך כל התקופה שהיה ביובנטוס שדיבאלה טוב כשהסביבה שלו עוזרת לו. פעמים רבות האשים את חברתו או חבריו במצבי רוח של דיבאלה וטען שהם האשמים ביכולת של דיבאלה. לא מופרך לחשוב שמצב מנטאלי של שחקן משפיע על השחקן.

אבל הרבה יותר מעניין לראות את השינוי שסארי עשה על המגרש עם דיבאלה. אצל אלגרי, בעונה ה'רעה' של דיבאלה, הוא הוצב ב-4 עמדות שונות על המגרש: חלוץ, מאחורי החלוצים, קיצוני ימני וקשר התקפי. באגף ימין הוא כבש שער אחד ב-13 משחקים, כחלוץ מרכזי כבש שני שערים ב-10 משחקים, כקשר התקפי הוא כבש שער אחד בחמשה משחקים, וכחלוץ המצטרף הוא כבש שישה שערים ב-11 משחקים.

סארי ראה את זה והבין היטב, דיבאלה צריך לחזור לעמדה המקורית שלו, עמדה 10 המודרנית – קצת חלוץ שני וקצת טרקוורטיסטה (הקשר מאחורי החלוצים). הפחד הגדול של אלגרי היה לתת לדיבאלה לשחק ליד רונאלדו, אצל סארי שם הוא משחק. דיבאלה התאהב במקום הזה, הביטחון שלו חזר והוא גם מרגיש בטוח לעלות כמחליף ולהביא את השינוי. ניכר (גם באינסטגרם של השניים) שדיבאלה לא מפחד על המקום שלו בגלל רונאלדו, הוא לא מתאמץ להתאים את עצמו לרונאלדו, אלא הולך לידו.

אמנם רק סוף נובמבר, אבל סוף סוף מריחים חזק יותר באיזורי פיימונטה את הריח של השמפניות והגביע עם האזניים הגדולות, אם דיבאלה ימשיך לשחק כך, היהלום עוד יגשים לנו את החלום.