שלוש שנים. זה כבר מלא זמן.
באמת, כל כך הרבה זמן שכבר נהיה מיותר לעשות טורי סיכום וחגיגות. אבל עדיין, זה מתבקש. בשנה הראשונה הודיתי שטעיתי כשאמרתי לטמיר שלא כדאי לו להקים את הזווית, בשנה השנייה הייתה המשכיות נהדרת למה שאנחנו עושים, אבל עכשיו אפשר להגיד בגאון שהמהפכה כבר כאן.
"תקשורת הספורט האלטרנטיבית" כאן והיא חיה ובועטת ומהווה אלטרנטיבה ממש מצוינת לכל אלו שמאסו בתקשורת המיינסטרימית, הצהובה, הקליקבייטית, המסכסכת, המחממת והאמת שגם הדיי משעממת.
זה תהליך ארוך מאוד שלאט לאט מחלחל לכולנו, פחות גלישה באתרים הרגילים ויותר אצל כל אלו שבאמת נותנים לך ערך מוסף. קחו למשל את מהפכת הפודקאסטים. בעבר גם כן לא התלהבתי, לא הבנתי מתי אני אמור להכניס בלו"ז הגם ככה עמוס שלי להאזין לעוד שעה שעה וחצי של אנשים מדברים על ספורט, גם ככה אני קורא, צופה ויונק כל מה שזז. היום אני כבר לא יכול להעביר את הנסיעה הארוכה לעבודה בלי לשמוע איזה פוד טוב.
הצלחנו בֻ"הזווית" לבנות קהילה מדהימה של אנשים שלא רק כותבים על ספורט ברמה גבוהה, אלא גם מדברים על זה, עוזרים אחד לשני, מגלים עולמות חדשים, נפגשים – רואים כדורגל, משחקים כדורגל, אפילו טסים ביחד לראות כדורגל. הצלחנו לעשות קהילה כזו שמורכבת מגברים ונשים, מתחומי עניין שונים ומשונים גם בתוך הספורט, אנשים מחמישה עשורים שונים, מבני עשרה ועד לכאלו שנולדו עוד לפני שישראל הייתה במונדיאל.
אז זוכרים איך הכל התחיל? כמה רואי חשבון (וברק אחד מיוחד) משועממים בגיל ה-30+ נוסטלגיים בטירוף, ילדי שנות ה-90' ומשם העסק החל לצמוח ולהתרחב. וזה לא רק אנחנו, רוב פורצי הדרך והאנשים שבונים היום את התקשורת האלטרנטיבית הזו הם בגילאים האלה:
אוריאל דסקל, עמית לוינטל, אורן יוסיפוביץ', אורי קופר, שרון דוידוביץ', באבאגול, אשרת עיני ועוד ועוד ועוד ומצטער אם שכחתי מישהו.
אז מה הקטע? האם זה צירוף מקרים? האם זוהי סתם נטייה אנושית להיזכר בימים יפים יותר? לא יודע. אני באמת מאמין שבשנות ה-90' היה יותר טוב, כי אנחנו הדור שהספיק עוד לשחק בחוץ עד מאוחר לפני שנכנסו המחשבים לבית, שקיבלו את הפלאפונים בגיל הטיפש-עשרה, לפני שהיה אינטרנט, אנשים שאשכרה חיכו לעיתון של הבוקר. דור שהספיק בעצם ליהנות משני העולמות וככה קצת להעריך דברים יותר.
וזה עוד מבלי לדבר על השינויים הגדולים שהתרחשו בספורט. הקמתה של ליגת האלופות, הפרמיירליג, המעבר של הנציגות הישראליות ושל הנבחרת לאירופה, חוק בוסמן וכניסת הכסף הגדול כמובן. ראינו כל כך הרבה, והספקנו ליהנות מהספורט כשהוא היה קצת רומנטי יותר, בימים שקבוצה כמו אייאקס יכלה לזכות בליגת האלופות.
אז לא יודע, אולי אני סתם מקשקש ופשוט אנחנו כרגע ב"גיל" הנכון לעשות את השינויים האלה, אבל זה המצב כרגע וזאת ההזדמנות להודות לאנשים האלה שפותחים את הדלתות לכולם.
"עם חלומות שמלווים אותך משנות ה-90'"
הטור הראשון שלי באתר היה על מ.ס. אשדוד והירידה שלה לליגה הלאומית אחרי כ-20 שנה. שם הטור היה על שם השיר של טונה -" גם זה יעבור". השיר בעיקרון התחבר לטור שם איחלתי שאשדוד לא תהיה משהו שנגיד עליו "גם זה יעבור" עוד שני עשורים, אבל תכל'ס בחרתי אותו כי אם יש מישהו שמסמל יותר מהכל את המהות של תחילתו של האתר כמו שאני מתאר אותו הוא "טונה" (איתי זבולון). ילד בן 30+, קצת תקוע מאחור בנוסטלגיה ומת לספר לכם על זה, על כמה היה טוב אז לפני 20 שנה.
