היום בלילה תיפתח סידרת הגמר (world series) בין שיקאגו קאבס (Chicago Cubs) לקליבלנד אינדיאנס (Cleveland Indians).
הסידרה תמשוך תשומת לב רבה בארה"ב מאחר וצפויה בכל מקרה אליפות היסטורית – שיקאגו אחרי 108 שנים או קליבלנד אחרי 68 שנים (פלוס אליפות שניה תוך שנה אחת לעיר הכי מקוללת בספורט המקצועני, עד לברון, משהו שנראה דימיוני לחלוטין בתחילת השנה).
אנסה לגעת בכמה נקודות מעניינות סביב הסידרה והקבוצות.
הדרך לגמר:
שיקאגו היא נציגת הנשיונל-ליג והיתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה מהיום הראשון ולכן גם סומנה כמועמדת בכירה לזכיה. היא השיגה מספר מדהים של 103 ניצחונות והבטיחה את מקומה בפלייאוף בשלב מאוד מוקדם.
בדרך לגמר היא ניצחה את סן פרנסיסקו ג'איינטס 1-3 ואת לוס אנג'לס דודג'רס 2-4 (לאחר פיגור 2-1).
קליבלנד היא נציגת האמריקן-ליג וניצחה 94 משחקים העונה. מעטים ציפו כי תגיע לפלייאוף ובוודאי לסידרת הגמר. בסיבוב הראשון היא ניצחה את בוסטון רד סוקס 0-3 ובשני את טורונטו בלו ג'ייס 1-4.
סגל ושכר:
שיקאגו היא קבוצה צעירה יחסית שנבנתה בסידרה ארוכה של טריידים, בחירות דראפט והחתמות בשוק החופשי החל מעונת 2012 בה הפסידה 101 משחקים.
את התהליך ניהל נשיא הקבוצה, תיאו אפשטיין, שהיה זה שהוביל את בוסטון לאליפות ההיסטורית ב 2004, אחרי 86 שנות בצורת, ולאליפות נוספת ב 2007. אפשטיין נחשב למנהל מבריק, שמבסס קבלת החלטות על ניתוחים סטטיסטיים מורכבים וגם על התאמת האישיות של השחקנים לתלכיד הקבוצתי, וזכיה של שיקאגו תבטיח לו מקום של כבוד בהיסטוריה של הענף.
הקבוצה מגיעה לסידרה ללא פציעות מהותיות והיקף השכר ששילמה השנה לשחקניה היה כ 186 מיליון דולר (חמישית בליגה).
גם קליבלנד נבנתה בצורה דומה לשיקאגו בשנים האחרונות, אחרי שנים של חוסר הצלחה.
בניגוד לשיקאגו היא סבלה במהלך העונה מפציעות של שחקנים משמעותיים, ביניהם שניים מהזורקים הטובים ביותר שלה, ולמרות זאת הצליחה להגיע לגמר.
היקף השכר ששילמה השנה הינו כ 114 מיליון דולר (22 בליגה).
המנג'רים:
הסיפור המרתק של הסידרה הוא שני המנג'רים שינהלו את הקבוצות מהספסלים או למעשה מתוך השוחה (dugout – כך נקרא המקום בו יושבים המאמנים ושחקני הקבוצה).
מדובר בשני מנג'רים ותיקים שמצטיינים בניהול הקשר האישי עם השחקנים, בחשיבה מקורית ומחוץ לקופסה ובניהול מדוייק של המשחקים עצמם.
ג'ו מאדון, 62 (המכונה גם mad joe), מנהל את שיקאגו בשנתיים האחרונות. לפני כן ניהל כשמונה שנים ובהצלחה רבה את אחת הקבוצות הקטנות והעניות בליגה, טמפה ביי. הוא הביא אותה לארבע הופעות בפלייאוף, כולל הפסד בסידרת הגמר ב 2008. במהלך העונה הוא החליף לשחקני השדה שלו את העמדות בהן הם משחקים וכך השיג גמישות רבה בניהול המשחק. מדובר במהלך יוצא דופן. הוא מפורסם במשקפיים השחורים והעבים שלו ששימשו חומר גלם מצויין לחקיינים.
הוא ניצח עד כה ב 981 משחקי ליגה (53% הצלחה).
טרי פרנקונה, 57 (המכונה טיטו), מנהל את קליבלנד מזה ארבע שנים, והשנה הגיע עם הקבוצה בפעם השניה לפלייאוף.
החל מעונת 2004 ובמשך שמונה שנים הוא ניהל את בוסטון רד סוקס, עימה זכה בשתי אליפויות, יחד עם אפשטיין שהוזכר למעלה.
הוא ניהל את משחקי הפלייאוף של הקבוצה בצורה מבריקה למרות סגל קצר שעל הנייר נופל מהמתחרות.
טיטו ניצח עד כה ב 1381 משחקי ליגה (53%) ובשתי סדרות הגמר עם בוסטון לא הפסיד אף משחק. מקומו בהיכל התהילה של הבייסבול נראה מובטח כבר היום.
המפתח לסידרה:
משפט עתיק בבייסבול אומר ש"זורקים טובים מנצחים חובטים טובים" (good pitching beats good hitting).
כמקובל בענף ובארה"ב התקיימו הרבה דיונים על כך, אבל לדעתי תיפקוד הזורקים בסידרה יקבע את גורלה.
שתי הקבוצות מציגות פילוסופיה שונה לחלוטין בנושא הזורקים.
שיקאגו מתבססת על רוטציה של זורקים פותחים מעולים (פותח טוב יגיע לסיבוב השישי או השביעי עם יתרון לקבוצתו), בראשות ג'ון לסטר (שתי אליפויות עם בוסטון) הכוללת בנוסף שניים מהזורקים הטובים בליגה בשנתיים האחרונות, ארייטה והנדריקס. בסיבוב האחרון עולה בד"כ צ'פמן שזורק במהירות מדהימה של מעל 165 קמ"ש.
קליבלנד נשענת על צוות זורקים מחליפים יוצא מהכלל, מה שמאפשר לפרנקונה להגיב בכל שלב ולהחליף את הזורק הפותח מיד כשהוא מרגיש חולשה. באופן מסורתי מאמנים לא מחליפים זורק פותח בשלבים המוקדמים אלא במקרה של קטסטרופה. הזורק הבולט הוא אנדרו מילר, שזכה בתואר MVP של הסידרה האיזורית לאחר שעלה כמחליף כמעט בכל המשחקים ולא איפשר שום ריצה.
מילר וצ'פמן משיקאגו נרכשו ע"י שתי הקבוצות במהלך העונה אך ורק בשביל הפלייאוף.
דרך אגב, בכדורגל תיקו אפס זה אכזבה, בבייסבול זה נחשב משחק קלאסי והופעה מפוארת של הזורקים.
השיטה:
יתרון הביתיות שייך דווקא לקליבלנד מאחר ובמשחק האול-סטאר זכתה קבוצת האמריקן ליג. השיטה היחודית הזו נועדה ליצור עניין ומתח במשחק האול-סטאר שמתקיים באמצע העונה.
הקבוצות משחקות בסדר של 2-3-2, כאשר במשחקים בשיקאגו הזורק גם מצטרף לסבב החובטים ובקליבלנד לא (באמריקן ליג יש חובט יעודי שחובט במקום הזורק).
סיכום:
שתי קבוצות "גורל" שעל הכובע שלהן רשום C ועל המצח רשום בגדול אליפות.
שני מאמנים אהודים ומקסימים.
שתי ערים שצמודות לאגמים ומתקשות לזכות בתארים, למרות היסטוריה ספורטיבית מפוארת.
לשיקאגו יש יתרון מסויים בסגל החובטים ואני חושב שהגיע הזמן להסיר את הקללה – שיקאגו בשישה משחקים.
שלוש קטנות לסיום:
זורק מול חובט בסיבוב האחרון של משחק צמוד, זה ממש כמו דו קרב במערב הפרוע.
אני יודע שהמשחקים ארוכים ולעיתים קצת משעממים – אפשר להקליט ולדלג ובכל מקרה מומלץ לראות את התקצירים.
ניתן להשיג כרטיסים למשחקים בשיקאגו במחיר התחלתי של 2200 דולר. מסתבר שהיסטוריה עולה הרבה כסף.
משחקי פלייאוף שהסתיימו בחבטה אחת (ממליץ גם לשמוע) :
