קרפדה גדולה וירוקה ושמה עומר אצילי

מכבי חיפה מזלזלת באינטליגנציה של קהל האוהדים שלה. אין דרך אחרת להסביר את הודעת המועדון אשר ליוותה את החתמתו של עומר אצילי, בה צוטט השחקן כאשר הוא מתנצל דווקא על כך שבעודו שחקן מכבי ת"א שר שיר גנאי נגד קבוצתו החדשה.

כנראה שבמועדון חושבים שאם יש איזשהו חלק בעברו של אצילי שחשוב להלבין, דבר מה שעשוי לעורר את חמתם של האוהדים ולהפנותם כנגד הרכש החדש, הוא דווקא קריאת גנאי מטופשת. החלק העצוב באמת בכל הסיפור הזה הוא שהם לא טועים. ביממה שעברה מאז החתמתו של אצילי עלו על הכתב אינספור מונולוגים מרגשים על זכותו של אדם להשתקם ולהמשיך בחייו, הוזכר אלפי פעמים שהתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה והיו רבים שהגדילו לעשות והציגו עלילת דם שוביניסטית במסגרתה ילדות בנות 15 הן למעשה נשים בוגרות ופתייניות בעלות בחירה חופשית ומלאה שפעלו במכוון כדי להרוס את חיוו של אצילי ומקומן בבית הסוהר.

יש מי שיטען שמדובר במיעוט שאינו מייצג את קהל האוהדים. והאמת היא, שזה נכון. את מרבית האוהדים הדיון המוסרי בכלל לא מעניין מלכתחילה. ולכן, ההחלטה של מכבי חיפה היא קרה ומחושבת. לא מדובר בטעות אנוש של עורך המדיה. אין כאן זלזול, אלא דווקא הכרה מפוכחת במציאות. בבחינת העלות מול התועלת, היה ברור שההתנצלות היחידה שיש בה ערך מסחרי, שיכולה לפייס את הגרעין הקשה של האוהדים ולמנוע פגיעה במותג, היא על הקריאות "מכבי חיפה חיזבאללה". כי גם למועדון כדורגל ירוק יש קווים אדומים. קיום יחסי מין עם בנות חמש עשרה עוד נמצא בתחומי המגרש הלגיטימיים, אבל שירת שיר אוהדים נגד המועדון – על זה כבר חייבים להתנצל.

נדמה שכאשר מדובר באליפות, אין קרפדה גדולה מספיק כדי שאוהדי כדורגל יעצרו, ויגידו – רגע אחד, את זה אנחנו לא מוכנים לבלוע. אותם אנשים שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מ"מעשיו המכוערים" של אצילי וקראו למכבי ת"א לבטל את חוזהו של השחקן, התגייסו היום כדי להכשיר את השרץ. ובמשימה הזו, כל האמצעים כשרים. לפתע הרף הפלילי הוא היחידי שרלוונטי לדיון, ולכן הם לא צבועים "הנסיבות השתנו". רק חבל שההיסטוריה והרשת זוכרות, ובזמנו הם דיברו בעיקר על הפגם המוסרי שעולה מן הפרשה, ללא קשר להרשעה עתידית. כאשר מדובר באוהדים עוד אפשר להבין את הפליקלק האידאולוגי, הרי אהדה היא בהגדרה דיבור מתוך פוזיציה ברורה. אבל את התהפכות השיח התקשורתי בנושא – קצת יותר קשה להצדיק.

בימים שלפני ההודעה הרשמית, הבטן שלי התהפכה. בדומה לזלילת כל קופסת הגלידה שבמקפיא, היה לי ברור שזה הולך לקרות בקרוב, וגם לא היה לי ספק שתחושת בחילה נוראית בדרך. התייחסותו של יעקב שחר לעניין אמנם לא הייתה יכולה למנוע את הבחילה לגמרי, אבל אם הייתה נעשית כמו שצריך, אולי הייתה מונעת ממני להקיא. האמירה של שחר לגבי החשיבות שבמתן הזדמנות שנייה היא צעד בכיוון הנכון, אבל מפספסת כמה שלבים הכרחיים בדרך למחילה: חשבון נפש, לקיחת אחריות, התנצלות וכפרת עוונות.

הציפייה היא לא שאצילי יגיע לתחנת המשטרה הקרובה לביתו ויבקש להישלח לשנות מאסר ארוכות. אפשר גם להבין את הטענה המשפטית לפיה הוא לא יכול לשחרר מכתב התנצלות מלא. אבל אם רצה להינות מהזדמנות שנייה, אסור היה לו ולסביבתו לנהל במשך חודשים מסע הכפשה נגד זוג ילדות בנות 15. מהרגע בו בחר להוציא לתקשורת שמועות ורחשים ארסיים על הילדות, איבד את הפריווילגיה שבקבלת מחילה. כאשר מקורביו הפיצו בקבוצות הוואטסאפ השונות תמונות ופרטים חושפניים של הילדות כדי לתייג אותן כמופקרות, לתדלק את האווירה הציבורית וליצור משפט שדה, איבד כל אמפתיה שעוד אפשר היה לחוש כלפיו.

אולי הציפיות שלי ממועדון כדורגל מוגזמות. אולי, בדומה לפוליטיקה המקומית, גם כאן החלטות מתקבלות על בסיס דעת הרוב. אולי יעקב שחר לא יכול או צריך להיות מגדלור ערכי, ואין כאן מקום לאידאליים מוסריים. אולי כדי לשרוד קבלת ההחלטות שלו חייבת להתבסס על אותם חישובים קרים ומושכלים של מה פופולארי ומה יעיל, מבלי לערבב את כל הצדקנות המוסרית הזו. אבל תבינו, זה לא רק עסק עבורי. וזה גם הרבה יותר ממשחק כדור. זו מערבולת מטורפת של רגשות.

זה לקום לבוקר שחור אחרי שהפסדתם ולכעוס על כל העולם ואישתו. זה להתרגש מכל נגיעה שלהם בכדור ולהתחבק בגול עם אוהד שאתה לא מכיר ביציע. זה לשכב במיטה ולהיזכר בצלילים והריחות מהאצטדיון, ובכמה שאתה מתגעגע כבר. קסטה סנקור שהיינו קונים 3 ב10. מושלמת לכל סיטואציה, אבל תמיד חמה מדי וקצת נוזלית. אם מנצחים אוכלים כדי לחגוג, אם מפסידים כדי להתנחם. כרוז שצועק את שמות השחקנים רגע לפני העלייה לדשא, ואתה מתרגש כאילו קראו בשמך. הריח של דשא שכוסח לא מזמן מתגנב לאף, והגרון כבר מתחיל לשיר בעצמו. השחקנים האלו על הדשא הם לא סתם ספורטאים. אני אוהב אותם, אוהב באמת. וגם שונא אותם לפעמים. ככה זה במשפחה. מועדון כדורגל הוא יותר מארון מלא בגביעים. אי אפשר לאהוב ככה מתכת, לא בעוצמות כאלו.

בואו ניקח נשימה עמוקה, נעצום את העניים, וניכנס לסשן דמיון מודרך. נניח לרגע שהציפיות שלי באמת מוגזמות, ונדמיין מציאות בה אצילי נמנע מאותו קמפיין השחרה נבזי. במכבי חיפה החליטו ללכת על ההחתמה בכל זאת ומכל האנשים באו להתייעץ דווקא איתי על איך עושים את זה נכון, מבלי לרסק לחלוטין את המותג והקו הערכי של המועדון. אז אם כבר שאלתם, קודם כל, בטח שלא מתעלמים מהפיל שבחדר ומשרבבים להודעה הרשמית התייחסות של אצילי לגבי שיר ילדותי. אם השחקן לא יכול להתנצל בצורה ישירה על הפרשה, שלא יתייחס לפרשה מינורית אחרת. מה כן אפשר לעשות? אם באמת רוצים לתקן, האפשרויות אינסופיות. התנדבות של שחקני הקבוצה במקלטי נשים, העברת תכנים במחלקת הנוער לגבי הבעייתיות המוסרית שבניצול מעמד השחקן למטרות מיניות ותרומה כספית למען ארגונים חברתיים הם רק חלק מהרעיוניות שעולים לי בראש. רק צריך שלמישהו יהיה אכפת.

והאמת היא, שהתחושה הקשה באמת מגיעה בעקבות ההבנה שאני נמצא בדעת מיעוט קיצונית. חלק מהאוהדים בכלל לא רואים דבר פסול במעשיו של אצילי. מבחינתם הוא לכל היותר קורבן שנפל בפח, ולכן גם חשוב לעמוד לצידו ולקבל את פניו באימון הראשון עם זר פרחים. גם אלו שמכירים בכך שקיים פגם מוסרי בהתנהלותו, מסתתרים מאחורי הרף הפלילי ומצאו אינספור סיבות נוספות להצדיק את הגעתו למועדון, למרות שעשה כל טעות אפשרית בדרך. אבל האמת היא שהרוב המכריע הוא גם הרוב הדומם. הדיון המוסרי מעייף ומיותר מבחינתם. הדבר החשוב היחידי הוא שהכדור יכנס לרשת, ובכלל לא משנה מי בועט אותו לשם. אני לא חושב שעמדתי בנושא הופכת אותי למוסרי, נעלה או צודק יותר. אני גם לא חושב שאני מודע לכל הפרטים או מחזיק באמת המוחלטת והבלעדית. אני כן רואה חשיבות בהחזקה בעמדה עקרונית עקבית שלא משתנה לפי כיוון הרוח. אבל בעיקר, בעיקר אני מרגיש פה לבד במערכה.