צ'לסי הוא כיום אחד ממועדוני הכדורגל הגדולים והידועים בפרמייר-ליג האנגלי, אבל עד בואו של אברמוביץ' לא נחשב למועדון גדול במיוחד וזכה רק בתואר אליפות אחד, אי שם בעונת 1955.
צ'לסי: ההתחלה
אז איך התחיל מועדון צ'לסי? בשנת 1896 רכשו האחים ג'וזף ואוגוסטוס 'גאס' מירס את אצטדיון האתלטיקה של סטמפורד ברידג' במטרה להפוך אותו למגרש כדורגל. ההצעה לחכור אותה לקבוצת פולהאם נדחתה על ידי יו"ר פולהאם, הנרי נוריס ותחילה האחים מירס שקלו למכור את האדמה לחברת הרכבות המערבית הגדולה (Great Western Railway Company), שביקשה להשתמש בה כחצר פחם. בסופו של דבר, גאס שוכנע שלא למכור ובמקום זאת החליט להקים מועדון משלו שישתמש באצטדיון. מכיוון שכבר הייתה קבוצה בשם פולהאם ברובע העירוני, שמו של רובע צ'לסי נבחר לשם המועדון החדש; נשקלו גם שמות כמו קנסינגטון, סטמפורד ברידג' ומועדון הכדורגל לונדון. בפועל, צ'לסי הוקמה ב־10 במרץ 1905 בפאב The Rising Sun (כיום ה־Butcher's Hook), ליד רובע פולהאם.
אגדה מקומית טוענת שגאס מירס היה על סף ויתור על פרויקט הכדורגל כאשר כלב הסקוטיש טרייר שלו נשך את עמיתו פרד פרקר, שעדיין תמך ברעיון. הוא כל כך התרשם מתגובתו של חברו, שהוא החליט להמשיך בפרויקט. מירס היה בדירקטוריון הראשון של המועדון, אך לא חי לראות את המועדון זוכה בתואר ראשון (מת בשנת 1912). אבל כן זכה לראות את חלומו להפוך את סטמפורד ברידג' לאחד האצטדיונים המובילים באנגליה מתגשם, כאשר המגרש אירח את גמר הגביע האנגלי בשנים 1920-1922. ג'וזף עם בניו בריאן וג'ו המשיכו להחזיק בבעלות המועדון עד 1982, אז בריאן מכר את הקבוצה לקן בייטס.
ואולם, בשנותיה הראשונות צ'לסי לא הייתה יציבה ונעה בין הליגה הראשונה לשנייה. היא העפילה לגמר גביע FA של 1915, שם הפסידה לשפילד יונייטד באולד טראפורד וסיימה במקום השלישי בליגה הראשונה בשנת 1920, שהיה קמפיין הליגה הטוב ביותר של המועדון עד לאותה נקודה. לצ'לסי היה מוניטין של החתמת שחקנים כוכבים ומשכה קהל צופים גדול; הם העפילו לחצי גמר גביע FA בשנת 1920 וב־1932 ונותרו בליגה הראשונה לאורך כל שנות השלושים והארבעים, אך ההצלחה חמקה מהמועדון בשנים שבין המלחמות.
טד דרייק, שחקן ארסנל לשעבר והנבחרת, מונה למנג'ר בשנת 1952. הוא שיפר את מערך חינוך הנוער, בנה את ההרכב מחדש עם החתמות נוקשות של שחקנים מהליגות הנמוכות והליגות החובבניות והוביל את צ'לסי לתואר הראשון שלה — אליפות הליגה — בעונת 1954/55. בעונה שלאחר מכן היא הייתה צפויה להשתתף בגביע האלופות האירופי, אך לאחר התנגדויות מליגת הכדורגל וההתאחדות (FA), צ'לסי שוכנעה לפרוש מהתחרות לפני תחילתה. צ'לסי לא הצליחה לשחזר את ההצלחה ההיא ובילתה את שארית שנות החמישים במרכז הטבלה. דרייק הודח בשנת 1961 והוחלף על ידי טומי דוכרטי הסקוטי.
דוכרטי בנה קבוצה חדשה סביב קבוצת השחקנים הצעירים והמוכשרים ממערך הנוער של המועדון וצ'לסי התמודדה על תואר ראשון במהלך שנות השישים. היא הייתה בדרך לטרבל עם זכייה באליפות, בגביע האנגלי ובגביע הליגה, בשלבים האחרונים של עונת 1964/65 זכתה בגביע הליגה אך נכשלה בזכייה בשני התארים האחרים. בשלוש עונותיו של דוכרטי בקבוצה, צ'לסי הובסה בשלושה חצאי גמר והעפילה לגמר גביע FA. תחת יורשו של דוכרטי, דייב סקסטון, זכתה צ'לסי בגביע האנגלי בשנת 1970, כשניצחה את לידס יונייטד 2-1 במשחק הגמר. בשנה שלאחר מכן, צ'לסי זכתה בגביע מחזיקות הגביע האירופי, הפעם עם ניצחון על ריאל מדריד באתונה.
סוף שנות השבעים ועד שנות השמונים הייתה תקופה סוערת וקשה מאוד עבור צ'לסי. פיתוח שאפתני של אצטדיון סטמפורד ברידג' איים על היציבות הכספית של המועדון, שחקנים כוכבים נמכרו והקבוצה ירדה ליגה. בשנת 1982 נרכשה צ'לסי, על ידי קן בייטס בסכום הנקוב של £1, אם כי עד מהרה נמכרה גם החזקתה באצטדיון לחברת נדל"ן, המועדון התמודד עם אובדן של מגרש הבית, אך על המגרש הקבוצה התקדמה טוב יותר והתקרבה לליגה הראשונה. בשנת 1983 המנג'ר ג'ון ניל הציב קבוצה חדשה ומרשימה בהוצאות מינימליות. צ'לסי חזרה לפרמייר-ליג (אז הליגה הראשונה) רק בשנת 1989.
מועדון בלי בית
"אם למועדון יש שאיפות, הוא זקוק לבסיס משלו." ברגע שז'וזה מוריניו הגיע לצ'לסי, הוא דרש לבנות בסיס אימונים. הוא היה כל כך נוקב בעניין זה, שברגע שנבנה המגרש הראשון וחדרי ההלבשה בקובהאם, הוא העביר את כל הצוות לשם. שחקני צ'לסי התאמנו דרך הגדר מאתר הבנייה, אך לפחות קיבלו מחנה אימונים משלהם.
כמובן שלקבוצה היה איפה להתאמן לפני כן. שחקני כדורגל ומאמנים נהגו לנסוע לבסיס בהרלינגטון. אבל הם לא היו שם לבד. מכללת אימפריאל קולג' לונדון פחות מפורסמת מאוקספורד וקיימברידג', אך רק מחוץ לאנגליה. באנגליה עצמה היא חלק ממה שנקרא משולש הזהב, המתאר את מוסדות החינוך היוקרתיים ביותר במדינה. המכללה שוכרת את אותו בסיס בהרינגטון כמו צ'לסי ונחשבה לדיירת משמעותית יותר, מה שהוביל לעיתים למצבים מגוחכים בין קבוצות המכללה לצ'לסי.
למשל, ג'יאנפרנקו זולה, שנשאר לא פעם לאימונים פרטיים, הגיע לפעמים לחדר ההלבשה ולא מצא את הדברים שלו. הסתבר שהם פשוט הושלכו לפח. שלא לדבר על כך שמגרשי האימונים ממוקמים 500 מטר משדה התעופה הית'רו ורק שורת עצים בודדת מפרידה מרעשי המסלול.
היעדר בסיס אימונים עשוי להפתיע, אך צ'לסי סבלה גם מבעיות אפילו באצטדיון שלה. קן בייטס רק קנה את המועדון וסטמפורד ברידג' היה עדיין בבעלות דייוויד מירס, צאצא למייסדי המועדון. לטענת בייטס, הוא ומירס הגיעו להסכמה לאחר משא ומתן קשה לקנות את האצטדיון וסביבות השטח בסכום של 450 אלף פאונד, אך מירס כל הזמן הזה המשיך לנהל משא ומתן בסתר עם רוכשים אחרים. כתוצאה מכך מכר את האצטדיון לחברת הבנייה הלונדונית Marler Estate. לחברה היו תוכניות גדולות לשטח הזה שלא כלל כדורגל. האצטדיון ההיסטורי תוכנן להיהרס והם אפילו הוציאו הודעה רשמית על פינוי. צ'לסי שקלה לעבור לפארק סלהורסט ולופטוס רואוד כדי לחלוק את המגרש עם קווינס פארק ריינג'רס או קריסטל פאלאס.
בייטס ניסה לעצור את הפינוי באמצעות בית המשפט. התיק נמשך מספר שנים.קשה לומר איך הסיפור הזה היה נגמר אילולא משבר הבנייה בשנות התשעים, Marler Estate פשטה את הרגל ורכושם הועבר לנושים: הבנק המלכותי של סקוטלנד. לבנק לא היו שום תוכניות לשימוש ושיקום מחדש של השטח ובשנת 1995 סוף סוף סטמפורד ברידג' עברה לשליטתו של בעלי המועדון.
ברגע שנפתרו סוגיות שאינן כדורגל, הבעלים התמקד בבניית הקבוצה עצמה. בייטס כונה בלונדון "מר צ'לסי": הוא היה אימפולסיבי, לא פתר את הבעיה עם בסיס האימונים, תחתיו המועדון הוציא יותר ממה שיכול היה להרשות לעצמו, אבל כמה מההחלטות הספונטניות שלו היו על סף גאונות. הקבוצה העפילה אומנם לגמר הגביע בעונת 1994, אבל ההצלחה האמיתית שלה באה רק שנתיים לאחר מכן.
תואר ראשון אחרי 26 שנה
כאשר מאמן הקבוצה גלן הודל התפטר כדי לאמן את נבחרת אנגליה, בייטס מינה שחקן לתפקיד המאמן. רוד חוליט הצטרף לקבוצה רק לפני שנה, אך תפס מיד את המקום השני בהצבעה לשחקן הטוב ביותר בליגה האנגלית. בגיל 33 הוא עדיין היה בכושר מצוין וממרכז המגרש ניהל את כל הקבוצה. שנה לאחר מכן הוא קיבל את הזכות לאמן אותה.
חוליט עשה מהפכה בקבוצה. הוא הזמין מיד מספר שחקנים איתם היה ביחסי ידידות. כדי להפוך את ההעברות לזולות יותר, המועדון פנה לשחקנים מבטיחים, אך שהקריירה שלהם כבר הייתה בנסיגה. ג'אנלוקה ויאלי בן ה־32 עבר מיובנטוס כשחקן חופשי, ג'יאנפרנקו זולה בן ה־30 מפארמה עלה 5.5 מיליון פאונד (והוכתר לכדורגלן השנה בליגה בעונת 1997) ובלם נבחרת צרפת, פרנק ליבוף — שעלה 3 מיליון.
צ'לסי הפכה לקבוצה הקוסמופוליטית ביותר באנגליה. אך לא חפה מבעיות. דניס ווייז היה מנהיג חדר ההלבשה והקפטן. שחקן ווימבלדון לשעבר היה חמום מוח, הוא הורחק בשל קטטה כבר במשחק השני שלו בצ'לסי ולדברי אלכס פרגוסון יכול היה אפילו ללכת מכות בבית ריק. אבל שאר השחקנים היו נטולי יומרות.
עם שחקנים חכמים וטכניים, הקבוצה נטשה את המסירות הארוכות שאפיינו אותה בעבר ושיחקה כדורגל טכני חכם. במקביל, חוליט החל ליישם רוטציה – פרקטיקה מהפכנית באותה תקופה. מופתעים במיוחד היו כוכבי צ'לסי: ויאלי וזולה. אבל זה לא הביא לסכסוכים קשים בעונה הראשונה. חוליט ביצע חילופים לעיתים קרובות יותר, אך גם השתתף כמאמן-שחקן ועלה למגרש ב-12 משחקים והבקיע לטוטנהאם.
העונה הסתיימה בהצלחה. נכון, צ'לסי נכשלה באביב (6 הפסדים ורק 8 נקודות ב-10 מחזורים מסוף פברואר עד אמצע אפריל), אך התחלה מצוינת של העונה אפשרה להם להגיע למקום השישי. והכי חשוב — לראשונה מזה 26 שנה, המועדון זכה בגביע. בדרך לגמר הגביע האנגלי, צ'לסי בסגנון יפה גברה על ווסט ברומיץ' אלביון, ליברפול, פורטסמות' ווימבלדון (הבקיעה שלושה שערים או יותר בכל פעם) ורק עם לסטר נדרשה למשחק חוזר. בגמר, השערים של אד ניוטון ורוברטו די מטאו הביאו לניצחון על מידלסברו. המועדון תמיד היה אופנתי, גם בלי קשר לתוצאות שלו בזכות האוהדים המסורים, כך שהגביע נחגג כאילו צ'לסי זכתה באליפות.
בקיץ נמשך מסע הרכישות ולקבוצה הגיעו: השוער אד דה גאי, הבלמים סלסטין באבארו וגרהאם לה סו, הקשר גוסטבו פואייט, החלוץ טורה אנדרה פלו ומספר השחקנים שלא נולדו בבריטניה הגיע ל-15 ואם ניקח בחשבון את כל הלא-אנגלים כזרים, היו 20. הקבוצה פתחה את העונה בסערה ולקראת 1998 כבר ניצבה במקום השני בטבלת הליגה. העיתונות דנה באופן פעיל באפשרות הארכת החוזה עם חוליט.
אבל אז המאמן פוטר.
אל הצמרת?
את שנת 1998 צ'לסי פגשה במקום השני בפער של שלוש נקודות ממנצ'סטר יונייטד. נראה שהמועדון עלה על גל חדש של הצלחה, אם כי סכסוכים פנימיים הצטברו בקבוצה. חוליט לא מצא שפה משותפת עם ויאלי, מה שהביא לכך שהחלוץ הורחק מהקבוצה. שנית, המאמן והבעלים לא יכלו להסכים על התנאים הכספיים של החוזה החדש. שלישית, הבעיות בקבוצה לא היו רק עם ויאלי. על רקע המתחים בחורף, צ'לסי התחילה להפסיד לעיתים קרובות יותר ובסוף דצמבר הפסידה שלוש פעמים בחמישה מחזורי הפרמייר-ליג. על רקע זה, החליט בייטס שאסור להתעכב יותר מדי והצהיר על פיטוריו של חוליט. ההחלטה הייתה זעזוע לכולם: לעיתונאים, לאוהדים ולמאמן עצמו.
לאחר פיטוריו, חוליט כינס מסיבת עיתונאים בת שעתיים. הוא התחיל בתיאוריית קונספירציה: "זה לא קשור לכסף. רציתי משכורת של 2 מיליון, אבל הם אפילו לא התחילו במשא ומתן איתי. גיליתי את פיטוריי בטלוויזיה. ההנהלה אומרת שלא הגענו להסכמות, אך זה לא כך. אפילו לא התחלנו. כל זה תוכנן מראש מאחורי גבי. רציתי להחתים את בריאן לאודרופ. במועדון נערכה פגישה איתו בלעדיי. ויאלי וזולה הגיעו. כשבריאן שאל למה אני לא שם, נאמר לו שאני עסוק בדברים אחרים."
צילום: Michael Steele /
נשמע מכוער, אם כי יש גם גרסה אלטרנטיבית. בהמשך טען בייטס שקשיים היו כבר מההתחלה. "לא יכולנו לספק את צרכיו הכספיים. רוד לא היה מוכן להתעסק עם הנוער. הוא פשוט הגיע עם רשימת כוכבים ואמר שהוא צריך אותם. זה לא יכול היה להימשך זמן רב." וצצו גם בעיות אחרות: "השחקנים הצעירים לא היו מרוצים מכיוון שלא קיבלו הזדמנויות. באימונים הוא השתין על כולם." לדברי מנהל המועדון דייויד מאלור, מקורבו של בייטס, חוליט רצה להוסיף את שכר המאמן לשכר השחקן שלו.
גם יחסיו הרעים עם מנהיגי הקבוצה לא הייתה בדיה, חוליט עצמו אישר זאת בעקיפין כשניסה להוכיח את ההפך. "היה לי קשר נורמלי עם המנהיגים. זולה לא משחק?", אמר לעיתונאים, "למה שלא תלכו לסזאר מלדיני (אז – מאמן הנבחרת האיטלקית) ואולי תשאלו אותו מדוע זולה לא משחק בנבחרת? אחרי כל מה שעשיתי למועדון, הם התייחסו אליי בצורה לא טובה."
גם לאחר מספר שנים חוליט לא הפסיק: "אם תשאלו אותי אם יש לי מעט אהדה לוויאלי, אענה בכנות: לא. אני יודע מי לחש באוזן לשחקנים מאחורי גבי. לא שכחתי ולא סלחתי." בתוך כך, בפברואר 1998 קיבלה ההנהלה החלטה יוצאת דופן חדשה: במקום חוליט, מונה למאמן אותו שחקן כדורגל עמו היה לו קונפליקט כמאמן: המאמן-שחקן החדש היה ג'אנלוקה ויאלי.
"לא פעלתי מאחורי גבו של חוליט." במילים אלה, מסיבת העיתונאים הראשונה של ג'אנלוקה החלה כמאמן-שחקן בצ'לסי. נכון, מעטים האמינו לו. אבל ויאלי לא רק תירץ תירוצים, הוא תקף. "הדבר הראשון שעליי לעשות כמאמן הוא להחזיר את האווירה הידידותית והאמון לקבוצה."
החלפת המאמן השפיעה באופן מיידי על התוצאות. אם בחודש שקדם לכך צ'לסי עברה מניצחונות להפסדים עם חוליט, בהדרכת ויאלי היא הפסידה את שלושת המשחקים הראשונים. התקופה הקשה נמשכה במקביל למספר עצום של פציעות, שבגללן ג'יאנלוקה לא יכול היה לשחרר את אותו הרכב לפחות פעמיים ברציפות. פריצת הדרך הגיעה במשחק הבית עם קריסטל פאלאס: שני שערים של האורחים נענו במבול שערים. ויאלי הבקיע שניים, כשטורה אנדרה פלו, ווייז וזולה הוסיפו שער משלהם.
המועדון יצא מהמאבק על האליפות וסיים במקום הרביעי, שבאותה השנה לא נתן כרטיס לליגת האלופות. אבל, כמו שקורה לעתים קרובות בתקופות מעבר, היא שיחקה היטב בטורנירי הגביע.
בגביע הליגה צ'לסי עברה את בלקבורן ואיפסוויץ' רק אחרי בעיטות עונשין. בגביע מחזיקות הגביע האירופי, היה לקבוצה מזל עם היריבות, היא הפסידה במשחקים הראשונים בחוץ לטרומסה וויצ'נזה. אלה לא היו ניצחונות של הקבוצה החזקה ששלטה במשחקים וצ'לסי ניצחה בהמשך בעיקר בזכות השליטה האישית של מנהיגיה. לשער היחיד נגד שטוטגרט בגמר גביע המחזיקות תרם דניס ווייז, שבמסירה נהדרת, העלה את זולה פנים אל פנים מול השוער ולעיני 30,216 צופים בשטוקהולם הביא תואר אירופי ראשון מזה 26 שנים.
בגמר הגביע האנגלי הם שיחקו שוב נגד מידלסברו. לאורך כל המשחק, מארק שוורצר, שוער היריבה, הדף כל ניסיון של הכחולים לעלות ליתרון וגרר את הקבוצות להארכה. אבל שם, זולה מצא את פרנק סינקלייר ורוברטו די מטאו עם שני מסירות מושלמות מהפינה והביא ניצחון. שני גביעים בבת אחת, אחד מהם אירופי, הפכו את העונה המסויטת לחלומית.
בקיץ, צ'לסי ביצעה רכש מאסיבי של זרים. באופן לא צפוי, בהתחשב בדברי הבעלים שלמועדון אין מספיק כספים כדי להיענות לבקשותיו של חוליט, המועדון הוציא כמעט 20 מיליון ליש"ט על שחקנים חדשים והסתמך על שחקנים בוגרים. אלוף העולם מרסל דסאי ממילאן, פיירלואיג'י קזיראגי מלאציו, אלברט פרר מברצלונה – כולם בגילאי 30. צ'לסי ניצלה את חלון העברות היטב ובאוגוסט ניצחה 1998 גברה על ריאל מדריד (משערו של גוסטבי פוייט) וזכתה בסופרקאפ האירופי.
פציעה איומה בברכו של קזיראגי, שחטף בנובמבר, סיימה לא רק את העונה, אלא גם את הקריירה שלו. עסקת השיא באותה תקופה (שבעה מיליון פאונד) הייתה הגרועה ביותר בתולדות המועדון. אבל, למרות זאת, בעונת 1998/1999, ויאלי הצליח להביא לצ'לסי הישג נדיר: לעבור את העונה בלי להיכשל יותר מדי. עזר שלא היה לו רק כוכב אחד, אלא הרכב של כוכבים.
פלו, זולה וקזיראגי התמודדו על שני מקומות בהתקפה, ויאלי בן ה-35 עצמו הצליח עדיין להבקיע (הוא כבש שישה שערים בשלושה משחקים בגביע הליגה). סינגס, ווייז ודי מתאו סגרו את הקישור במרכז השדה, לה סו, פרר וסלסטין בבייארו הגנו על האגפים, בעוד פרנק לבוף ודסאי היו המגנים המרכזיים העיקריים מהנבחרת הצרפתית. כמעט לכל עמדה היה לויאלי שחקן צעיר כמחליף. אז התחיל את צעדיו הראשונים ג'ודי מוריס, שממלא כיום תפקיד חשוב במטה האימון של פרנק למפארד וג'ון טרי. צ'לסי סיימה את אותה עונה במקום השלישי, עם שלושה הפסדים בלבד במהלך העונה ובפער של ארבע נקודות בלבד מהאלופה ארסנל.
ברם, ויאלי כבר לא יכול היה לשחזר את ההצלחה, למרות שהיו בעונה הבאה רגעים זכורים כמו התבוסה של מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד, הניצחון על ברצלונה בליגת האלופות.
ההעברה הבאה ששברה את החלוץ הייתה כישלון (כריס סאטון מבלקבורן נרכש תמורת 14 מיליון פאונד, אך כבש שער אחד בליגה ועזב שנה לאחר מכן), זה התרחש אחרי עונה לא טובה עבור זולה. הגעתו של קפטן נבחרת צרפת דידייה דשאן הפכה את ההגנה לבלתי חדירה עוד יותר (בסך הכל 34 שערים נספגו, 11 פחות מהאלופה מנצ'סטר יונייטד), אך זה לא עזר בהתקפה. כתוצאה מכך צ'לסי לא עלתה לארבעת הראשונות בטבלה.
ואז, כמו שקורה תמיד בקבוצה שמורכבת משחקנים מבוגרים שלא השיגו את יעדיהם, התפתחו סכסוכים בחדר ההלבשה.
"עם מי מהשחקנים ויאלי הסתכסך? עם כולם." אמר אאז פרנק ליבוף בתגובה לפיטורי המאמן. כל העיתונים בחדשות הזכירו את האופן שבו עזב חוליט קודם לכן וציינו את הדמיון במצבים כשה"גרדיאן" פרסם כתבה עם הכותרת "ויאלי הוא קורבן לסמכות השחקנים". הוזכר שוויאלי הרחיק את עצמו מהשחקנים ולא הסביר את החלטתותיו – וזה לא יכול היה להימשך זמן רב במועדון בו בחדר ההלבשה יש כל כך הרבה כוח לשחקנים.
כשהעביר את חברו זולה לקבוצת המילואים, חוסר שביעות רצון ניכר התפשט בקבוצה. גרהם לה-סו הגיב ש"אף אחד בקבוצה לא מבין מה קורה. כולנו נדהמים." כאשר דידייה דשאן חידד זאת באומרו: "לא חשבתי שמשהו יכול להרוס את מערכת היחסים שלי עם ויאלי. כשהוא היה שחקן, הייתה לי דעה אחרת לגביו." חשובה במיוחד הייתה חוסר שביעות הרצון של חלוץ הכוכבים החדש של הקבוצה. צ'לסי שילמה 20 מיליון ליש"ט עבור ג'ימי פלויד האסלביינק. השחקן החדש אמר חודש לאחר מכן ש"האווירה בחדר ההלבשה ארסית."
בהמשך אמר ויאלי עצמו שכאשר נקרא למשרדי ההנהלה לדווח על פיטוריו, הוא חשב שנקרא כדי להודיע על הגדלת שכרו.
בכלי תקשורת מסוימים נכתב שצ'לסי תמנה את זולה למאמן החדש. אבל הוא לא היה יציב במשחקו. לכן הזמין בייטס את קלאודיו ראניירי. מאמן שלא זכה בכלום, אך תמיד השיג תוצאות הגונות. הוא מונה להוביל את הקבוצה באמצע ספטמבר: קשה להבין מדוע ויאלי לא פוטר לפני פתיחת העונה, אם בייטס היה כבר מוכן להיפרד ממנו.
המועדון בזבז יותר ויותר. במקביל להאסלביינק הגיעו שני שחקנים נוספים, ייספר גרונקיאר ואיידור גודיונסן. בשנה שלאחר מכן צ'לסי קיבלה חיזוק נוסף מהנבחרת הצרפתית: ויליאם גאלאס ועמנואל פיט. אבל המקום השלישי עם ויאלי נותר הישג השיא – ראניירי הגיע למקום השישי פעמיים ברציפות, למרות הביצועים הגבוהים של האסלביינק, הוא ספג ביקורת על ששחרר את דניס ווייז ורק בניסיון השלישי הגיע למקום הרביעי.
עידן חדש מתחיל
קרדיט: BBC Sport.
הכל השתנה ב־2 ביולי 2003, כשהמועדון נרכש על ידי האוליגרך רומן אברמוביץ'. צ'לסי, שהייתה על סף פשיטת רגל, נרכשה תמורת 230 מיליון יורו מקן בייטס (כולל כיסוי חובות). ב־21 שנותיו בקבוצה בייטס עשה עבורה הכל והפך אותה לקבוצת פרמייר-ליג, אבל אברמוביץ' היה זה ששדרג אותה למעמד של קבוצת פאר. אלא שההתחלה כמו תמיד הייתה חשדנית.
באנגליה, האוליגרך הרוסי זכה להתעניינות רבה: רבים פשוט לא ידעו למה לצפות מאייקון הנפט, שהחזיק בבעלותו את חברת סיבנפט ושימש בעבר כמושל מחוז צ'וקוטקה.
"המועדון הגיע לרשותו של אדם שאנחנו לא יודעים מספיק עליו. בתור התחלה, יהיה צורך לאסוף מידע על מי ינהל את צ'לסי ואז לקבל החלטה", אמר שר הספורט לשעבר טוני בנקס. "עכשיו לעתיד המועדון זה ממש מפחיד. הוא יגרום לעוד יותר חובות ", טען הכתב דייב פוטינגר. ה־BBC הקדיש אז לאברמוביץ' כמה כתבות. באחת מהן הורכבו השערות שונות מדוע מיליארדר רוסי זקוק למועדון מלונדון.
"מכירת צ'לסי למיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ' היא אחד מסיפורי הספורט של השנה. סיפור זה הדהים במפתיע את קהילת הכדורגל והעסקים של בריטניה ורוסיה. אבל מדוע טייקון הנפט והאלומיניום עשה זאת? מה מקווה אברמוביץ' להרוויח מהמסע הזה לכדורגל?" תהו אז. "עם הון אישי מוערך של 3.5 מיליארד ליש"ט, לאברמוביץ' יש בבירור את האמצעים להרחיב את האימפריה העסקית שלו. צ'לסי, עם חובות של 80 מיליון ליש"ט, זקוקה נואשות לכסף מאיל הנפט הרוסי… אולי הסיבה החשובה ביותר לצעד זה של אברמוביץ' היא ההשפעה הבינלאומית." טענו אז.
ההגעה משום מקום כדי לשלם 140 מיליון ליש"ט עבור אחד המועדונים המפורסמים באירופה היא פרסומת חלומית עבור אדם שעדיין נחשב לאלמוני בתקשורת.
עד 1999, כשנבחר לראשונה לפרלמנט כציר מחוז צ'וקוטקה, הטלוויזיה הרוסית אפילו לא צילמה אותו ולא התעניינה בו. הוא היה עוד אחד מאותם אוליגרכים חסרי ייחוד. אברמוביץ' הגיע לראשונה לתהילה לאומית במהלך נשיאותו של בוריס ילצין. בניגוד לחברו בוריס ברזובסקי, טייקון נוסף מתקופת ילצין, אברמוביץ' לא הסתכסך עם ממשיכו של ילצין בנשיאות, ולדימיר פוטין וניהל בשקט את חברת הנפט שלו, סיבנפט.
כמושל צ'וקוטקה מאז שנת 2000, הוא ניסה לעמוד בקצב של המשטר החדש בקרמלין. אבל, כאיש של ילצין, הוא עדיין נשאר פגיע ברוסיה של פוטין. השקעה בעולם הכדורגל האנגלי נועדה לאפשר לו להתרחק מבעיות פנים-רוסיות ולהפוך ליזם עולמי. וזה הדימוי שפיתח אברמוביץ' כבעלים של צ'לסי. רבים האמינו שהוא יצעיד את צ'לסי קדימה — בסקר שפורסם אז נשאלה השאלה: "האם עסקת צ'לסי זו תהפוך אותה למעצמה החדשה בכדורגל?", 83.77% ענו על שאלה זו בחיוב.
בניסיון לדלות פרטים על המשקיע החדש, התקשורת האנגלית יצאה מגדרה כדי לנסות להבין אותו. אלא שהידע המועט של הבריטים על האזור, אותו ניהל אז אברמוביץ', נראה מצחיק. כתבה בשם "מצ'וקוטקה לצ'לסי" התפרסמה באתר BBC Sport, בו בוצעו ברצינות הקבלות בין לונדון והמזרח הרחוק הרוסי.
לדוגמה: "בצ'וקוטקה, פי שלושה מגודל בריטניה, ישנם רק 68 אלף אנשים שחווים חורפים קשים כשהטמפרטורה יורדת ל-40 מעלות צלזיוס. סטמפורד ברידג' לבדו יכול להכיל יותר מ-42,000 איש, והכוכבים המפונקים של מועדון הכדורגל ילבשו כפפות למשחקים כששמש הסתיו עדיין זורחת."
או כשכתבו "צ'וקוטקה ידועה כאזור של עדרי איילים, כמו גם בעלי קרניים, דובים, זאבים ושועלים. לונדון יכולה להתהדר בחיות שונות לחלוטין, אם כי לא פחות מקסימות." ועל וודקה הם כתבו שהיא "משקה פופולרי בשני האזורים. אם כי ספק אם תושבי צ'וקוטקה משלמים 3.9 ליש"ט עבור נוזל אופנתי בטעם אוכמניות וצ'ילי."
אלא שקל יותר להבין מדוע אברמוביץ' רצה לקנות את צ'לסי מאשר מדוע הוא הפך למושל צ'וקוטקה. מפוצלת לשניים בחוג הארקטי, בצ'וקוטקה אין כלום מלבד איילים, כמה מקומות בלתי נגישים מאוד לכריית זהב ותחנת הכוח הגרעינית הישנה.
הצ'וקצ'ים, תושביה הילידים של צ'וקוטקה, מהווים מזה עשרות שנים נושא לבדיחות ברוסיה בתור העם הכי טיפש מכל העמים הילידים במדינה. בדיחה אחת אמרה שהבדיחות על צ'וקצ'ים כבר אינן פוליטיקלי קורקט ובכל הבדיחות המילה "צ'וקצ'י" מוחלפת בביטוי "איזה רועה איילים יהודי". כשאברמוביץ ', יהודי, הופיע במחוז, מפזר דולרים כדי לנצח בבחירות, אין זה מפתיע שהוא נראה בעיני המקומיים כסוג של דמות מיתולוגית.
האמת היא שלולא הנסיבות, אברמוביץ' אולי בכלל לא היה קונה את צ'לסי. ראשית, אם לשפוט על פי העיתונות הרוסית בתחילת שנות האלפיים, הוא ניסה לקנות מועדון ברוסיה. אבל זה לא עבד לא עם טורפדו מוסקבה ולא עם צסק"א. לאחר מכן אברמוביץ' הציץ באנגליה. בעזרת הבנק השוויצרי UBS נערך דו"ח על מצבה הכלכלי של הליגה האנגלית ואז בעזרת הסוכן פיני זהבי נבחר מועדון. ותחילה צ'לסי כלל לא נשקלה.
אחת האפשרויות הראשונות הייתה ארסנל. העסקה לא התרחשה. על פי כמה מדיווחי התקשורת, המועדון סירב למכור. אף שכפי שאמר מאוחר יותר דייוויד דין, סגן נשיא ארסנל לשעבר, ההצעה פשוט לא הייתה ספציפית מדי. העיתונאים ג'ושוע רובינסון וסיימון קלג, שכתבו ספר על הליגה האנגלית, טענו כי ייתכן שהייתה אי הבנה בין המועדון לאברמוביץ' על פי אותם רובינסון וקלג, התעורר עניין בטוטנהאם. אבל זה נגמר כשאברמוביץ' ביקר באזור ולא התרשם.
ואז נותרה צ'לסי. המועדון נקנה תמורת 140 מיליון פאונד. זו הייתה עסקה טובה. בייטס נקב בסכום ואברמוביץ', במקום לענות, הוא פשוט שילם. אבל באנגליה לא בירכו על העסקה. "בושה. בייטס היה 'מר צ'לסי'. אתה יכול למכור את המועדון, אבל אתה צריך לבחור בקפידה את הרוכשים", נכתב ב-BBC.
לאחר הרכישה של צ'לסי, הגרדיאן פרסם מאמר נרחב שהוקדש לא ספציפית לרומן אברמוביץ', אלא לאוליגרכים רוסים בכלל. בתיאור צ'לסי העתידית נעשה שימוש במילה "מבשר רעות" והכתבה הסתיימה בשאלה הרטורית שנכתבה בלטינית: "At kooda dyengi?" (מהיכן הכסף?, ברוסית). רטורית, מכיוון שהכותבים טענו שהכסף לרכישת צ'לסי נמשך מרוסיה "בברכתו" של הנשיא פוטין, כאילו שלכאורה, הייתה לו איזו נגיעה לעסקה.
מחבר הכתבה הציע לאוהדים לדרוש לקבל ממנו תשובה ואוהדי צ'לסי באמת פגשו את הבעלים החדש עם שלטים "אתה לא תקנה אותנו!", אבל אז…
איך לקנות הכל
אברמוביץ' קנה קבוצה טובה. עם מאמן טוב, קלאודיו ראניירי, שחקנים טובים כמו אלוף העולם עמנואל פיט ואחרים. היו לה חובות של 15 מיליון דולר שאברמוביץ' כיסה.
צ'לסי סיימה במקום השני באנגליה (לראשונה מזה 18 שנים) כשהיא שנייה רק לארסנל. באותה העונה שבה ארסנל לא ספגה אפילו תבוסה אחת באליפות. אבל בליגת האלופות, ארסנל הובסה והודחה ברבע הגמר, על ידי צ'לסי, בניצחון החוץ בזכות שערים של פרנק למפרד ווין ברידג'. בעונה הראשונה לאחר רכישת המועדון על ידי אברמוביץ', צ'לסי הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות, במה שהיה עד אז להישג השיא במפעל האירופי היוקרתי.
אברמוביץ' השקיע 120 מיליון ליש"ט ברכש מאסיבי הוא לא נרתע ופתח את הכיס: 26 מיליון הלכו לרכישת הרנן קרספו, 22 מיליון לחואן סבסטיאן ורון, 20 מיליון הלכו לקלוד מקאללה. בעונה הראשונה לאחר רכישת המועדון על ידי האוליגרך הרוסי צ'לסי, היא הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות וזו הייתה רק תחילת העידן המוצלח של הקבוצה הלונדונית.
היה נדמה שהמועדון הגיע לרמה חדשה. אבל אדם אחד לא חשב כך ומכיוון שאדם זה היה אברמוביץ', ראניירי איבד את עבודתו. זה היה איתות חזק מאוד. הוא הראה את רמת השאיפה והציפיות מהמאמן הבא ואיזה לחץ יופעל על המאמן הבא. הוא חיזק שוב את הקבוצה. השוער קרלו קודיצ'יני היה בסדר, אך ראניירי עוד לפני פיטוריו הצליח למשוך את תשומת לבם של הצופים לפיטר צ'ך. הוא היה בטוח שזו רמה אחרת, אף שלא התעניין בבקשות לרכוש את דידייה דרוגבה, אבל המאמן החדש קיבל את שניהם. שחקנים נוספים הצטרפו לסגל: אריין רובן, פאולו פריירה וריקרדו קרוואלו.
למאמן החדש מינה אברמוביץ' את ז'וזה מוריניו. מוריניו הצליח היכן שראניירי כשל. הוא הראה את ההבדל בין אבולוציה למהפכה — וזה היה המקרה הנדיר ביותר של מהפכה מוצלחת. הוא לא רק זכה באליפות הפרמייר-ליג, לראשונה מזה 50 שנה. הוא השיג 95 נקודות. שיא בתולדות הליגה וחמישה נקודות יותר מארסנל הבלתי מנוצחת ומספר השערים שצ'לסי ספגה במהלך 38 מחזורי הפרמייר ליג היה 15 בלבד. בתחילת הדרך הקבוצה של מוריניו בעשרה מחזורים ספגה 2 שערים בלבד. כשהיא פוגשת במחזורים האלה את ליברפול, מנצ'סטר יונייטד וטוטנהאם.
הקבוצה הגרנדיוזית של מוריניו הייתה נפלאה. בשתי הקדנציות שלו בקבוצה, צ'לסי זכתה בשלוש אליפויות (שתיים מהן רצופות) בגביע ובשלושה גביעי הליגה.
בשנת 2007, צ'לסי זכתה בשני גביעי הליגה, הגיעה למקום השני באליפות, ובליגת האלופות שוב הפסידה בחצי הגמר ושוב לליברפול, כעת בפנדלים. מקום שני, חצי גמר ליגת האלופות, שני גביעים – בשביל כל קבוצה אחרת אפשר בהחלט לקרוא לזה עונה נהדרת.
אבל לא בשביל אברמוביץ'.
הוא פיטר את המאמן שהיה באותה תקופה הטוב בעולם, בעיקר בשל אי הסכמות. החיכוך ביניהם החל עוד קודם לכן. עקב רכישתו של אנדריי שבצ'נקו, שמוריניו לא היה זקוק לו, בגלל הופעתו של אברם גרנט, שלפי השמועות התערב בהנהלת הקבוצה. במגזינים כתבו שהיחסים בין הבעלים למאמן דמו לזוג בו כולם רוצים לשמור על הקשר ולעזוב אחד את השני קודם.
מוריניו שמר על משרתו, רק כדי לאבד אותה כבר בתחילת העונה. המטוס שיצר, כעת על טייס אוטומטי, תחת אברם גרנט, הגיעה לגמר ליגת האלופות במוסקבה, שם הפסידה בפנדלים.
מוריניו לקח את העזיבה מצ'לסי באופן קשה. שנתיים לאחר מכן, כשהוא יגיע ללונדון למשחק ליגת האלופות עם אינטר, הוא יגיד: "תסתכלו על ארבעת המאמנים האחרים. פרגוסון, בניטס, ונגר. עשיתי יותר מדי כדי להיות גם כאן. אבל ההחלטה הייתה אחרת. ובכן, המועדון רץ קדימה, אני רץ קדימה. הם ממשיכים הלאה, אני ממשיך הלאה. אני זוכה בגביעים. הם גם זוכים… במשהו. נראה שמאז הם זכו בגביע הליגה? אין לי על מה להצטער. אם כי אולי על זה שלא עזבתי אפילו מוקדם יותר, בקיץ." הוא אמר.
ואכן דבריו לא היו רק מתקפה, אלא גם העלו טיעונים משכנעים. לאברמוביץ' יש תכונה מעט שלילית: לעתים קרובות מדי הוא מחליף מאמנים.
וסטטיסטית המבקרים צודקים. ב-17 השנים הראשונות בהן צ'לסי הייתה בבעלותו של אברמוביץ', 15 מאמנים הוחלפו במועדון, תחלופה בלתי נתפסת, אפילו יותר מריאל מדריד. אך במועדונים מצליחים, המאמנים מתחלפים בתדירות נמוכה יותר מאשר באחרים. ניתן לתאר את סגנון הניהול הזה במילים: "זכה בגביעים או שהלך עלייך." קרלו אנצ'לוטי זכה באליפות ובגביע, ובשנה שלאחר מכן הוא הגיע למקום השני — ופוטר. מוריניו פוטר חצי שנה אחרי שזכה באליפות אנגליה. אנטוניו קונטה תבע את צ'לסי במשך מספר חודשים ודרש פיצויי פיטורים. אם כי במשחק האחרון בהדרכתו צ'לסי זכתה בגביע.
15 מאמנים ב-17 שנים – זה באמת המון. אבל מצד שני: 17 תארים שונים ב-17 שנים – זה גם המון. האם ניתן לבקר את השיטה אם היא מביאה תארים? רק ארבע פעמים מאז צ'לסי עברה לבעלות אברמוביץ', המועדון סיים את העונה ללא תארים. עדיין לא היו שתי עונות רצופות ללא תארים.
ב־16 השנים האלה המאמנים בצ'לסי התקשו, אך כבר מההתחלה הם ידעו שמצפים מהם לניצחונות גדולים וכסף לא מהווה בעיה. השחקנים גם יודעים זאת.
אברמוביץ' הצליח לגרום למאמנים לעבוד כדי להשיג את התוצאה. זו גישה צינית מאוד, אך עד כה היא משתלמת.
חדר הלבשה חזק הוא מאפיין ספציפי נוסף של צ'לסי. למאמנים, באופן עקרוני, יש לא מעט כוח בכדורגל המודרני, אך במועדון זה היה להם עוד פחות כוח מכל אחד אחר. לא היה בכך כדי לסייע למוריניו כשהשחקנים מרדו בו וזה גם הפך לביקורת על כך שהמאמנים מקבלים מעט מדי תמיכה וזה בלט בתקופת מאוריציו סארי. ומצד שני זה גם עובד. עובדה מהנה: פעמיים צ'לסי שיחקה בגמר ליגת האלופות ובשתי הפעמים עם אדם אקראי כמאמן ראשי. גם גרנט וגם די מתאו מונו כבר באמצע העונה.
רכישות סיטונאיות של שחקני צמרת איפשרו להקים צוות מנצח. משמינית גמר ליגת האלופות 2008 ועד לגמר ליגת האלופות 2012, חמש שנים, זו הייתה במובנים רבים אותה צ'לסי: צ'ך, דרוגבה, איסיין, קאלו, מלודה, אשלי קול, אובי מייקל כל אלה המשיכו לזכות בתארים. וכשההרכב האגדי הזה פרש, אברמוביץ' קנה אחד חדש. תחילה אזאר, אחר כך וויליאן, פדרו, קאנטה ודוד לואיס. אזאר היה הפסד גדול כשעזב לריאל, אך שאר ההרכב נשאר ומדובר בשחקנים שיכולים לשרוד חמישה מאמנים נוספים ואז להגיע לגמר ליגת האלופות ללא מאמן בכלל.
בעונת 2012 צ'לסי הגיעה הכי גבוה שאפשר: ב־19 במאי 2012 הכחולים בהדרכתו של רוברטו די מטאו הפכו את צ'לסי לקבוצה הלונדונית הראשונה שזוכה בליגת האלופות והם עשו זאת מול באיירן מינכן באליאנץ ארנה, אחרי דידייה דרוגבה עם שער השוויון והפנדל המכריע. פטר צ'ך עם עצירת הפנדל של רובן בהארכה ושתי עצירות בבעיטות עונשין נתנו את האות לחגיגות. בהרכב הקבוצה באותה עונה היו אז ברניסלב איבנוביץ' הסרבי (שעבר לימים לזניט), חואן מאטה, רוס טורנבול, פלורן מאלודה, פרננדו טורס, ג'ון טרי, אשלי קול, פרנק למפרד, פטר צ'ך ודידייה דרוגבה, כאשר ששת האחרונים היו בהרכב הקבוצה גם בגמר ליגת האלופות 2008.
קרדיט: Whitehouse.Gov
כולם תוצאה של מסע הרכישות המאסיבי. בקיץ 2015, כשצ'לסי זכתה באליפות הפרמייר-ליג, נשאל מוריניו איך הוא מרגיש לגבי המתחרים שפוצצו את שוק ההעברות בניסיון לקנות את האליפות. זו הייתה שאלה פרובוקטיבית, מכיוון שהמונח "לקנות תואר" באנגליה הוחל בתחילה באופן ספציפי על צ'לסי של אברמוביץ'. אולי העיתונאים סמכו על תגובה פיקנטית כלשהי. אבל התגובה הייתה שונה. "זה נורמלי שהם רוצים לקנות אליפות. כשמר אברמוביץ' בדיוק הגיע, קנינו גם את האליפות. צריך להשלים עם זה. כולם עושים את זה עכשיו."
וזו אולי ההערכה המאוזנת ביותר. צ'לסי קנתה את האליפות. ואז, כשהגיעו השייח'ים, גם הם התחילו לקנות את האליפות. אברמוביץ' הביא את האליפות הראשונה שנתיים אחר כך ואחרי שהוציא 300 מיליון בחלון ההעברות. בעלי מנצ'סטר סיטי השיגו את האליפות הראשונה ארבע שנים לאחר מכן ואחרי שהוציאו 500 מיליון בשוק ההעברות.
כשליברפול רצתה להילחם על התואר, הקבוצה הוציאה מעל 300 מיליון פאונד במהלך השנה ואם לא תתרחש הפתעה של הרגע האחרון הם בדרך הבטוחה לאליפות ראשונה מזה 30 שנה.
בלי קשר ליחס כלפי שיטה כזו של ניהול מועדונים, יש להכיר בעובדה אחת: אברמוביץ' לא רק קנה תארים לצ'לסי, אלא קבע סטנדרט ליעילות ביצוע רכישות, שהפך לקו מנחה עבור מועדונים באירופה. היה ברור שלא מספיק להגדיר את המשימה לזכות בתארים. שהרי אותם לידס, או אינטר שתחת מאסימו מוראטי של סוף שנות ה-90, או פלורנטינו פרז מריאל מדריד באמצע שנות האלפיים פעלו לפי אותו עיקרון, עדיין לא באותה הצלחה. לא מספיק לבזבז הרבה. צריך לבזבז ביעילות.
צ'לסי הוציאה 130 מיליון אירו בקיץ 2019 ואחרי חוס הידינק, אנטוניו קונטה, מאוריציו סארי, אנדרה וילאש בואש, רפאל בניטס הגיע גם שחקן העבר פרנק למפרד. אף אחד מהם לא חשוב, הם רק כלים בכלי המשחק של אברמוביץ' שממשיך להוציא מיליונים על תארים ושחקנים ולא אתפלא אם השמועה על החתמתו של טימו ורנר תתברר כנכונה.
והמדיניות הזאת עובדת: לראיה, מאז 2003 צ'לסי זכתה בליגת האלופות, 2 גביעי הליגה האירופית, 3 גביעי גביע הליגה, 2 גביעי מגן הקהילה, 5 גביעים ו-5 אליפויות. כשעד הגעתו של אברמוביץ' בארון התארים שלה הייתה רק אליפות אחת, 3 גביעים, 2 גביעי הליגה, 2 זכיות בגביע המחזיקות האירופי, סופרקאפ אירופי אחד ו-2 זכיות במגן הקהילה.
קרדיט: UEFA.
וואו עבודה מדהימה! כתבה מרתקת
תודה.