במוצאי פורים הייתי באיצטדיון ע"ש סמי עופר וראיתי תיקו נשכח מול סלובניה.
היום הייתי באותו אתר וישבתי על אותו כיסא וראיתי ניצחון בלתי נשכח על אוסטריה, אלא שלמקום הזה קוראים עכשיו האיצטדיון ע"ש ערן "הכובש" זהבי.
או שבעצם קוראים לו עכשיו ע"ש אריאל "המציל" הרוש,
או אולי ע"ש אלי "המבשל" דסה,
או בעצם על שמו של דור "המחסל" פרץ,
או על שמו של עומרי "המלהטט" בן הרוש,
או בירם "הפורץ" כיאל,
או לואי "החומה" טהא.
ואם אף אחד מהשמות הללו לא יושב לכם טוב, אני בטוח שתסכימו לקרוא לאיצטדיון ע"ש אנדי "הגאון" הרצוג.
(קרדיט לדף הפייסבוק של התאחדות הכדורגל בישראל)
יש לי כל מיני תובנות משני משחקי הנבחרת, אבל המסקנה הכי חשובה היא שיש לנבחרת הזו אופי. אין לי מושג איך מגדירים אופי של קבוצה, אז במקום זאת אומר שהנבחרת הזו פשוט לא נשברת. מתי קרה שהנבחרת מפגרת בשני משחקים ברציפות ולא מפסידה. האם אי פעם נבחרת שלנו פיגרה כבר בדקה השביעית והגיבה בארבעה שערים, שכל אחד מהם יותר יפה מהשני? אני לא זוכר.
אמנם עד השיוויון של זהבי, החלום של ניצחון או אפילו תיקו מול אוסטריה, נראה רחוק ביותר.
זה נכון שנזקקנו לשתי הצלות מדהימות של הרוש פלוס משקוף, תוך כדי בליץ אוסטרי אדיר, שנמשך שלוש דקות ונראה כמו שלוש שנים.
לא נשכח גם את ההצלה של טהא מהקו בפתיחת המחצית השניה.
היינו צריכים את כל הניסים והנפלאות הללו, שמתאימים יותר לחג פורים ומגילת אסתר מאשר למשחק כדורגל מודרני, כדי להישאר בתמונה, אבל רק קבוצה עם כח רצון ונחישות, יכולה למנף את כל אלה לתוצאה חיובית, והיום הנבחרת שלנו התחפשה לקבוצה שכזו. נקווה שזו לא תחפושת אלא בגדי עבודה.
עשרים דקות לפני פתיחת המשחק מול אוסטריה וסמי עופר עדיין די ריק. התופים של האולטראס רועמים ביציע מעליי, והאוהדים בשורה מעליי נזכרים בימים הגדולים שבהם הנבחרת היתה מורכבת בעיקר משחקני מכבי חיפה. אני לא בטוח מה היה יותר מזמן, תקופת הזוהר של מכבי חיפה או הגול של אנדי הרצוג נגד ישראל.
בדרך למגרש דילגתי ברדיו בין ההקלטות של מאיר איינשטיין מהניצחון הגדול על צרפת לבין הריקוד על דמו של הרצוג ע"י פרשני הכדורגל של רדיו חיפה שמלאים בביקורת על ההרכב, השיטה וכל מה שקשור לצוות האימון והניהול האוסטרי. אני כל כך רוצה שנצליח היום רק בשביל לסתום להם את הפה.
עשר דקות לפתיחה ועדיין מצב תפוסת הקהל בכי רע, ויש יותר כיסאות לבנים מאשר צופים. צוות העידוד מתרגל את הקריאה המוכרת, ולטעמי מאוסה "ישראל מלחמה", אבל לא זוכה לעזרה מהיציע הדרומי, פשוט כי הוא ריק. אחח, איפה ימי רמת גן העליזים שבהם היה לוקח לגלי הקול לפחות דקה לעבור מיציע ליציע….
כבר מהפתיחה צוות האימון והפירשון שיושב בשורה מעליי מציע למאמן להכניס את המושיע דור מיכה, בעוד אני מוכן לגלות מעט סבלנות, מכיוון שיש לי זיכרון חיובי מחמש עשרה הדקות המוצלחות של הנבחרת במחצית השניה מול סלובניה. כמובן שאחרי הבור בהגנה שהביא ליתרון האוסטרי המוקדם הם מיעדים את ייני ושות' לספסל, ותמהים מדוע חבשי לא בהרכב. בדקות הבאות הנבחרת שלנו נראית די מבולבלת וגם אני מתחיל לחשוב שאולי בלי מיכה לא ניוושע.
אחרי חצי שעה הנבחרת סופסוף מתקרבת לרחבה האוסטרית ואחרי שכל הקהל צועק לכיאל "תבעט, תבעט" כי נדמה לנו שיש כמה סנטימטרים של אור בהגנה האוסטרית, והוא מתעקש דווקא למסור לדסה, הכדור מוצא את עצמו ברשת האוסטרית, כי יש לנו אחד בשם ערן זהבי, שמתישהו בשנה האחרונה החליט להפסיק לזרוק סרטים והתחיל להבקיע שערים.
אחר כך אריאל הרוש התחפש לדודו דוידוביץ', או אולי בעצם לניר אוואט, ובסידרת הצלות שמזכירה את יענקל'ה חודורוב, השאיר אותנו בתמונה, עד השער השני של זהבי, ומכאן הכל היסטוריה.
(קרדיט לדף הפייסבוק של התאחדות הכדורגל בישראל)
אם במחצית הראשונה בקושי הצלחנו לייצר שתי מסירות רצופות, אז במחצית השניה ניצלנו נהדר את השטחים הפתוחים שהשאירו האוסטרים, כדי לסכן שוב ושוב את השער, בזכות התנועה הנהדרת ללא כדור של דאבור ובעיקר זהבי. פתאום הסתבר שגם שחקני הקישור האפורים שלנו יודעים לייצר מסירות טובות לשחקנים בתנועה. הם וגם דסה. פתאום הסתבר שגם ייני ושות' יודעים לסגור חורים בהגנה ולחפות אחד על השני, ושדור פרץ יודע לתקל ולהרוס מהלכים בזמן הנכון ובמקום הנכון. אפילו לצוות האימון בשורה מעליי לא היתה מילה רעה להגיד, והשם דור מיכה לא עלה על שפתותיהם.
אז מה הגורם שהופך את הנבחרת הזו לבלתי שבירה?
האם זה השינוי שעבר זהבי או המנהיגות של נאתכו וייני או אולי השיטה הקבועה של הרצוג שמאפשרת לשחקנים להתמקצע ולהשתפר תחת מתכונת קבועה ולא לחיות בשינוי תמידי כמו עם המאמנים הקודמים?
אולי המזל הרע שליווה את הנבחרת במרבית משחקיה באיצטדיון שפעם נקרא "סמי עופר" התהפך ועכשיו היא תשיג בו רק תוצאות טובות?
אולי.
ואולי זה דווקא השילוב בין מאמן בעל מוטיבציה, שיש לו מה להוכיח, ולא חייב כלום לאף עסקן, ושהגיע למדינה ששנאה אותו ולא כל כך רצתה אותו ונושאת עימה צלקות היסטוריות עמוקות, עם קבוצה שהשחקנים המובילים בה משתייכים דווקא למיעוט שחי בה, וחייבים להילחם על מקומם בחברה, בתרבות ובתקשורת, והשחקנים ששייכים לרוב הם ברובם פועלים שחורים שגם להם יש הרבה מה להוכיח. זו נבחרת שהכוכב הכי גדול שלה התחיל את הקמפיין מהנקודה הכי נמוכה בה הוא היה אי פעם והפסיק להתנהג כמו כוכב, ובאמת נתן את כל מה שיש לו על המגרש בשני המשחקים, בדיוק כמו שציפינו ממנו תמיד. אני מאמין שהשילוב הזה הוא הסיבה להצלחה המנטלית של הנבחרת. הצלחה שבעיני בולטת הרבה יותר מההצלחה המקצועית וחשובה הרבה יותר.
אם הנבחרת הזו תקדם אותנו עוד צעד קטן לשיוויון ושילוב בחברה הישראלית, דייני.
אם הנבחרת הזו תגרום לראש הממשלה להתקשר לשחקן לא יהודי ולברך אותו על הישגיה, די דייני.
אני לא זוכר אם במשחקים הקודמים באותו איצטדיון ראיתי צופים לא יהודים. הפעם ראיתי וגם שמעתי אותם. עדיין לא בכמויות ועדיין חלקם בקהל נמוך מחלקם באוכלוסיה, ואני מניח שרובם קשורים בדרך זו או אחרת לנציגיהם על המגרש, אבל ככל שיהיו יותר מהם ביציע, תהיה לנו מדינה טובה יותר.
סביר להניח שאנחנו לא נגיע ליורו, מכיוון שההגנה שלנו לא מספיק טובה, וכנראה שלא נזכה לעוד הצגות כאלה של זהבי, אבל לערב אחד הרגשתי איך זה להיות שותף להצגה שתישאר בזיכרון הספורטיבי שלי ושל כולנו עוד הרבה שנים, בדיוק כמו ההצגה הקודמת מול אוסטריה, לפני עשרים שנה.
בדרך הביתה, צוות השידור של רדיו חיפה, היכה על חטא, הודה על טעותו ושיבח את הרצוג על ההחלטות שלו. שאפו גם להם.
(קרדיט לדף הפייסבוק של התאחדות הכדורגל בישראל)
אתה מייחס פה תכונות למאמן בזמן שהניצחון כולו רשום על שם זהבי, הרי עם אנחנו עם חמד במקומו – אנחנו מפסידים, ואזה מה? המאמן גרוע?
כתבת נכון, שניצלנו מבליץ, והצלה מהקו. על זה צריך להוסיף משחק זוועתי של בן הרוש ודגני, משחק במערך לא נכון עבור הנבחרת, אם ההגנה כל כך רופסת במערך של 5 מגינים – למה לא לשחק 4 ולחזק את ההתקפה? הרי לא נראה יותר גרוע בהגנה ממה שנראנו אתמול.
מערך מאוד מאוד מקובע, הרי שיחקנו עם 3 בלמים כדי שדה וטוואטחה שהם שחקנים מאוד התקפיים, יהיו חופשיים, טוואטחה נפצע ובמקום לשנות מערך כדי שיתאים למי שבריא – השארנו את אותו מערך והכנסנו לתוכו שחקנים לא מתאימים.
לא ראינו אף פעם את ישראל נכנסת לפיגור פעמיים ויוצאת מזה אבל ראינו אותה בקמפיין של גוטמן לוקחת 9 מ9 כשאחת הנבחרות היא בוסניה.
אני מציע לא להסתנוור ממה שקרה אתמול, ההגנה היתה גרועה ברמה שלא תאפשר לנו לנצח אף משחק חוץ וההתקפה כולה היתה מבוססת על יכולת אישית של זהבי – דבר שלא תמיד ניתן יהיה להסתמך עליו.
אני חושב הפוך ממך – מאמן מאוד לא מתאים, לא יצירתי ומקובע שהצליח במקרה ועכשיו צריך להסביר למה הצליח. המשחק אתמול הזכיר לי יותר מדי את המשחק מול סקוטלנד שהיינו צריכים תיקו אבל נכנענו ללא תנאי, ההבדל הוא זהבי הפעם
אכן זהבי היה ענק, אלא שמישהו היה צריך להחזיר אותו לסגל ולתת לו את המעטפת הנפשית והמקצועית כדי שהוא יגיע לשיא, וזה היה הרצוג.
אנחנו לא חלוקים על איכות ההגנה, וכתבתי שהיא לא טובה, ולכן סביר להניח שלא נגיע ליורו.
במבחן התוצאה התפיסה של הרצוג שעדיף מערך קבוע עם שחקנים פחות מתאימים הוכיחה את עצמה.
מול סקוטלנד הפסדנו, אבל לא נכנענו – הנבחרת נלחמה והתאמצה גם כשהיו בפיגור גדול.