מבט חטוף בטבלת הבונדסליגה יגלה כי וולפסבורג בשוויון נקודות עם מיינץ, שנמצאת במקום המוביל למבחנים נגד הירידה. מחזיקת הגביע וסגנית האלופה עד לא מזמן, התרגלה למעמדים האלו, ובעונה שעברה אף נגררה למאבקים נגד הירידה, אותם צלחה עם צמד נצחונות דחוקים על בראונשוויג. עם 4 נצחונות בלבד לאחר 27 מחזורים העונה, הזאבים עוד עלולים למצוא עצמם בליגה השנייה בקרוב, ונדמה כי הדבר היחיד שיכול להחזיר אותם לתלם הוא המשיח. מצד שני, אולי לא הכל אבוד, שכן הוא כבר ביקר אצלה והאוהדים מתענגים על הזכרונות עד היום. על מי מדובר? על פליקס מגאת', כמובן, המאמן הגרמני יוצא-הדופן שחתום על האליפות היחידה של הקבוצה.
איש הברזל עם הפה הגדול
על מנת להבין את מגאת' המאמן, חובה להכיר קודם כל את מגאת' השחקן. כבר אז היה חסיד של עבודה קשה, ומנגד, לא חשש לבקר ולהביע את דעתו בפומבי. את מרבית הקריירה העביר בהמבורג, לה נשאר נאמן למרות הצעות מקבוצות מרחבי היבשת. הוא דבק בהשגת תארים במדי המבורג, ותרם לזכייה ב-3 אליפויות מקומיות, לצד גביע אירופה לאלופות – אותו הביא במו רגליו עם כיבוש בניצחון 1:0 על יובנטוס. לצד ההישגים, לא פעם הביע את מורת-רוחו, ואף השתמש במילים ובדחיפות על המגרש לאחר החמצות וטעויות של חבריו לקבוצה. בגביע העולם ב-1982, לאחר נצחון נבחרתו בפנדלים על נבחרת צרפת, בעוד הגרמנים חגגו, נצפה מגאת' זועף וקודר, וטען כי הם היו צריכים לנצח את צרפת לפני ההארכה וכי אין סיבה לשמוח. מאמן המאנשאפט דאז, יופ דרוואל, לקח את ההצהרה אישית ואמר בראיון כי הוא יודע איך לנצח את האיטלקים גם ללא יועצים, ולגמר עלתה הנבחרת ללא מגאת'. חסרונו של האחרון הורגש היטב בהפסד, כשהאיטלקים השתלטו לחלוטין על מרכז השדה בהעדרו. את התשובה לדרוואל סיפק מגאת' כעבור שנה באותו הגמר נגד יובנטוס – "אז מי מאיתנו יודע לנצח איטלקים?", סיפק לתקשורת משפט מעניין אחד מיני רבים.
את הגישה הזו לקח עימו לקריירת האימון, וגם כמאמן, פעמים רבות הביע בפומבי את דעותיו הנחרצות על אנשים. אחת הבולטות הייתה בראיון על ונגר ("נסעתי להשתלמות בארסנל וחשבתי לאחריה מה באמת למדתי מארסן ונגר. אתה יודע מה למדתי? כלום ושום דבר."); ובפעם אחרת, הביע המאמן באופן בוטה את מחאתו בפני שופט המשחק, נקנס, והגיש שלושה ערעורים. לאחר שנאמר לו כי האשמה עדיין לא מוסרת ממנו, שכן "גם אם היה אומר לאשתו שהיא מבשלת גרוע, היא הייתה נפגעת", טען מגאת' כי "זה נכון, אבל היא הייתה מבשלת טוב יותר בעקבות זה", ולמרבה הפלא, אף שקל להגיש ערעור רביעי.
בפן המקצועי, לא מעט שחקנים שעבדו תחתיו זכרו ממנו בעיקר שני דברים: האחד, ששנת עבודה איתו שווה 3 שנים עם כל מאמן אחר, בזכות הידע והאינטליגנציה שלו – בכל זאת, חובב שחמט מושבע – והאחר הוא האימונים שלו, שהיו מפרכים, ויש שיאמרו על גבול הלא-אנושיים.
"אם מגאת' מגיע לקייב, אני עוזב את "דינמו!" – כך הגיב ב-2013 דימרסי מבוקאני, חלוץ דינמו קייב, לשמועות שקישרו את מגאת' למשרת האימון בבירת אוקראינה. השניים עבדו יחד למשך עונה אחת, ואפשר להגיד בעדינות ששיתוף הפעולה הזה לא צלח. אמירה חריגה זו ממחישה היטב את הבעייתיות בעבודה עם המאמן ואת אופן סיום העבודה המשותפת.
ראשית, הוא דורש שהכל יתנהל כרצונו, ללא התערבות מבחוץ. בתחילת דרכו כמאמן לעתים אף הדגים על כר הדשא את מה שדרש לבצע, שכן השחקנים לא הצליחו להבין אותו. בפעם אחרת, כשאימן את המבורג, הגיעה ההנהלה לצפות באימון, "מה אתם עושים כאן? המקום שלכם במשרד, לכו!", התקבלו ב"חום" ע"י המאמן וסולקו. אגב, את המועדון עזב בגלל ריב עם ההנהלה – ממש לא בפעם האחרונה.
שנית, מהאימונים שלו בלתי-אפשרי להתעלם, כשהשאלה הנשאלת היא – מאיזה סיפור להתחיל. בתקופתו בהמבורג הכריח את שחקניו לעבור מרחקים גדולים בשלג על מגלשיים, ואם עד כאן הכל נשמע סביר – חשבו לרגע על אנתוני יבואה הגנאי, שעד לאותו רגע לא ראה שלג מימיו. כצפוי, הוא לא הסתדר עם המשימה ונפל לשלג. כששמע זאת מגאת', ענה כי צריך להשאיר אותו שוכב – "יהיה לו קר, הוא יקום וירוץ. הוא ילמד מהר מאד"; ייתכן כי הקמת כל השחקנים בהפתעה בשלוש בלילה עבור ריצה בשטח פתוח תשמע יותר הזויה; אם זה לא מספיק – לאחר אחד ההפסדים של שטוטגרט, העמיד המאמן את השחקנים דום ברוח ובקור, במשך 90 דקות, בטענה כי במשחק האחרון הם לא רצו לרוץ ולהתאמץ, אז הוא הלך לקראתם ונתן להם עוד הזדמנות לעשות את זה. בפולהאם חזר על כך, כשהגדיל לעשות והעמיד את השחקנים במערך המדוייק שאיתו עלתה הקבוצה למשחק שנגמר בהפסד. הוא עצמו פשוט התהלך בין השחקנים שלא הורשו להסיט את מבטם.
בהתחשב בכל זה, גם זכייה בליגת האלופות לא הייתה מאפשרת עבודה ארוכת-טווח עם האוסטרי, ויהיה מעניין יותר להתמקד דווקא בקבוצות שכן נהנו מהצלחה איתו בעבודה משותפת קצרת-טווח.
שנות הזוהר וכיבוש הפסגה
אל אותה וולפסבורג הגיע מגאת' על גלי ההצלחה מתקופותיו בשטוטגרט ובאיירן מינכן. את שטוטגרט לקח ממאבקי הירידה היישר אל המקום השני בטבלה, והרביעי בעונה שלאחר מכן, ולבאיירן הביא שני דאבלים רצופים, מה שלא מנע את פיטוריו לאחר תחילת עונה שלישית לא מוצלחת. בתחילת הדרך נתפש מגאת' כמאמן לא יוצלח וכושל, אבל הקדנציות הנ"ל הצליחו להפוך את התמונה ב-180 מעלות. האופי הבעייתי לא נעלם לשום מקום, ובוולפסבורג אף ריכז את כל הסמכויות אליו ושימש גם כמנהל המקצועי, אבל באותה תקופה הישגיו עדיין היו גדולים יותר, ובעיקר טריים יותר, מחסרונותיו. בהגיעו, היו הזאבים לאחר עונה קטסטרופלית שנגמרה במקום ה-15, והתקווה הייתה להמנע מעונה נוספת בתחתית. את המציאות איש לא צפה – הקבוצה סיימה במקום החמישי, שהיה למיקום הגבוה ביותר שלה עד אז, ובמקביל שחקני הרכש – ביניהם אדין דז'קו וגרפיטה – פורחים ומככבים. ראוי להתעכב על הרקע של האחרון: גרפיטה היה כדורגלן שפרץ מאוחר, כשבגיל 21 שיחק בליגה החמישית בברזיל, ובמקביל מכר שקיות בעיירת הולדתו כדי להתפרנס. דווקא לאחר הופעות טובות בסאו פאולו, עזב את ברזיל לאחר שעבריינים פרצו לביתו וחטפו את אמו. בהדרכת מגאת' הפך לחלוץ אימתני וסיפק את עונת השיא שלו.
העונה הטובה של וולפסבורג הובילה אותה להשתתפות בגביע אופ"א 2008-2009, כשניתן היה לצפות להדרדרות בטבלת הליגה בשל העומס הכרוך במשחקים במפעל נוסף לצד חוסר הניסיון במעמדים האלה. מגאת' הבין זאת היטב, והתחזק בצמד שחקני ההגנה מפאלרמו – אנדראה ברצאלי וכריסטיאן זאקארדו, זוכי המונדיאל שנתיים לפני כן, אליהם הצטרף זבזדאן מיסימוביץ', הקשר הבוסני, לאחר עונה אישית טובה בנירנברג.
דז'קו. הקהל עדיין זוכר לו את התקופה בירוק
תחילת העונה לא בישרה על העתיד – הקבוצה חוותה סיבוב ראשון בינוני בליגה, עם 7 נצחונות לצד 5 הפסדים, וחוסר יציבות מתמשך: היא כשלה להשיג נצחון חוץ בודד, ולמעשה כל ההפסדים הגיעו בחוץ. בזירה האירופית, צלחו הזאבים את שלב המוקדמות ואף סיימו ראשונים בשלב הבתים, לפני מילאן, רק כדי להיות מודחים ע"י פ.ס.ז' בעידן הטרום-קטארי לאחר צמד הפסדים. ייתכן דווקא כי ההדחה הזו הייתה נקודת המפנה, שכן לאחריה הגיע רצף של 8 נצחונות ליגה רצופים (בנוסף לשניים לפני כן), שהובילו את וולפסבורג כל הדרך אל הפסגה. משחקי החוץ הפסיקו להפחיד את הקבוצה, והשיא הגיע בדמות נצחון ביתי מוחץ על באיירן מינכן בתוצאה 5:1. למחזור האחרון הגיעה וולפסבורג בידיעה שתיקו או נצחון ביתי יספיקו לאליפות. המשחק עצמו היה נגד ורדר ברמן, שכבר ניצחה באותה עונה פעמיים את וולפסבורג – 2:1 בליגה, ותבוסה 5:2 בגביע הליגה, כך שמלבד הבטחת האליפות, רצו האוהדים לנקום בעיתוי המתוק ביותר.
זהות המנצחת התגלתה מהר מאד – בדקה ה-26 הובילה וולפסבורג 3:0, בדרך לנצחון 5:1 הסטורי, שמעבר לאליפות, קבע כי דז'קו וגרפיטה הם צמד הכובשים הפוריים בתולדות הבונדסליגה עם 54 שערים, אחד יותר מגרד מולר ואולי הנס, שהחזיקו בשיא מעונת 1971-72, בעיקר בזכות העובדה שהבוסני התחיל לכבוש בצרורות בחצי העונה השני. הקבוצה כולה נהנתה ממשחק התקפי, וסיימה את העונה עם 80 שערי ליגה, יותר מכל קבוצה אחרת. פרט לגרפיטה ודז'קו, שכבשו 28 ו-26 שערי ליגה בהתאמה, בלט מיסימוביץ', שסיים את העונה עם 8 שערים ו-20 בישולים, שיא ליגה שהחזיק עד שבא אחד, דה ברויינה שמו, וניפץ אותו, גם כן במדי וולפסבורג.
היום שאחרי והדעיכה
לא לחינם הוגדר מלכתחילה מינויו של מגאת' כסיכון. ההצלחה הכבירה הייתה בראש ובראשונה בזכותו, בעיקר כי נתן לשחקניו מסגרת מוגדרת שבה שחרר אותם לשחק בחופשיות על מנת לנצל את יצירתיותם, תוך שילוב עם האימונים המפורסמים שלו, רעיון משחק התקפי והחדרת רעב תמידי לשחקניו. את דז'קו וגרפיטה הגדיר כשחקנים "כל כך שונים, עד שהם משלימים אחד השני", והם היו המרוויחים העיקריים משיטתו, אבל לא רק הם. מגאת' הפיק את המיטב מכולם ויצר תלכיד מיוחד – החל מעמדת השוער בדמות דייגו בנאליו, דרך חוליית ההגנה בהובלת אנדראה ברצאלי, וכלה בקישור בפרט ובמיסימוביץ' בפרט.
אבל, כל זה לא מנע ממנו לעזוב את הקבוצה מיד עם הזכייה באליפות, לאחר שלא הצליח להגיע לסיכום עם ההנהלה במהלך העונה. "אני מאמן תקופה לא קצרה, אבל מעולם לא נהניתי כפי שעשיתי בשנתיים כאן. לעמוד פה איתכם זה חלום שהתגשם", אמר מגאת' בחגיגות האליפות, "אבל לאורך העונה השחקנים לא תמיד הסכימו איתי. האמינו לי, אני חושב שכעת זה הזמן המתאים לכולם להפרד", המשיך – וירד מהבמה. כפי שהתברר, כל הדרך ליריבה, שאלקה. למעשה, את העזיבה תכנן עוד בחודש מרץ, במשחק הליגה בין שתי הקבוצות. אותה עת הזאבים היו רחוקים מהצמרת, מה שמראה על כך שהעזיבה לא נבעה כתוצאה מהסיפוק שבהשגת המקום הראשון, אלא הרבה לפני כן, כתוצאה מסיבות אחרות לגמרי ולא בלהט הרגע.
כך או כך, מאז חווה מגאת' צניחה מתמדת וכיום המוניטין שלו לא מזהיר. בעונה שלאחר מכן סיים עם שאלקה במקום השני, וכרגע נראה כי זו היתה שירת הברבור שלו. הסקנדלים והעימותים עם ההנהלות לא עזבו אותו לרגע, רק שהפעם הם לוו בכשלונות מקצועיים והתדרדרות הדרגתית ברמת הקבוצות – את גרמניה עזב לטובת פולהאם שירדה לצ'מפיונשיפ, ומשם נדד לסין הרחוקה. רשימת ה"הישגים" שלו כוללת פיטורים משאלקה כתוצאה מחיכוך עם ההנהלה לצד פתיחת עונה שנייה מזעזעת; חזרה לוולפסבורג והובלתה למקום האחרון לאחר 8 מחזורים; ירידת ליגה ופתיחת עונה כושלת, שוב, עם פולהאם; ועזיבת שאנדון לונן הסינית ללא השארת חותם ממשי. לאחרונה נפוצו דיווחים כי דחה הצעה לאמן את המבורג, שנמצאת במקום האחרון ונראית בדרך לירידת ליגה ראשונה לאחר שנים בהן ניצלה מכך, וזה ממחיש את מצבו העצוב של המאמן הייחודי.
הסוגייה האמיתית היא האם מגאת' יילך בדרכו של גרפיטה, שכשל לשחזר את יכולתו מאותה עונה ונעלם, או בדרכו של ברזאלי, שדעך לחלוטין עד שקיבל חבל הצלה בדמות יובנטוס והמציא את עצמו מחדש. כרגע, הוא חזר להיות מאמן לא-יוצלח והישגיו נראים כמו זכרון רחוק ולא רלוונטי. ובעיקר נראה שה"משיח" זקוק למשיח בעצמו.
