נכתב במקור ע"י שי זר ומוטלה רפלד לדף הפייסבוק "הזרקור"
רמי גארד מונה לתפקיד מאמן אסטון וילה, חתם והוצג בחופזה ומיד המשיך לונדונה כדי לצפות במשחק קבוצתו החדשה נגד טוטנהאם. במהלך השידור גארד היה תחת ליווי צמוד ורצוף של המצלמות, והצופים קיבלו קלוז-אפ בתדירות גבוהה בניסיון להכיר את החבר החדש בליגה דרך תגובותיו למתרחש במגרש. גארד החצין פנים חתומות, הנהן בנימוס ונהג באיפוק שהותיר את הצופים בלי רמזים אודותיו. מבחינתם, גארד היה חידה ונותר חידה.
נכון, גארד ביקר בליגה האנגלית בהיותו שחקן ארסנל בסוף שנות ה-90 ואף היה שותף בזכיותיה בתארים, אך בהיותו שחקן סגל שולי הוא התפוגג מהזיכרון הקולקטיבי במהירות שבה אסטון וילה ספגה את הראשון נגד טוטנהאם והמחישה בפניו את אחת הסיבות שבגינן היא במקום האחרון בטבלה כשברשותה 4 נקודות בלבד מתוך 33 שהיו בקופה. גארד שיחק בארסנל שלוש שנים, רובן תחת ארסן ונגר וב-1999 פרש וחזר הביתה לליון, צרפת.
גארד נולד וגדל באזור ליון וסביב הקבוצה בנה את הקריירה. תחילה היה אוהד מן השורה ובהמשך השתלב בקבוצות הילדים באקדמיה בה התפתח וקנה מקום בקבוצה הראשונה. שש שנים שיחק במדיה בתפקיד הקשר הדפנסיבי. בסיום הקריירה, החזרה הביתה הייתה מתבקשת ומסלול הקריירה החדשה, בתפקיד מאמן, נפרס בפניו. גארד החל בתפקיד הסקאוט והתקדם בהדרגה בין תפקידי האימון באקדמיה ובקבוצה הראשונה, לרבות תחת המאמנים פול לה גואן וג'רארד הוייה. ב-2011 המסלול הושלם. גארד קיבל את תפקיד המאמן הראשי.
אדריאן קלארק, ששיחק לצידו בארסנל תחת ונגר, סיפר שגארד צבר ניסיון באימון כבר בשנים ההן, בהיותו שחקן מן השורה. לדבריו, הצמד הצרפתי היה פורש להסתודדות בנפרד מהקבוצה באימונים רבים, בזמן שהשחקנים האחרים המתינו בצד להנחיות. מבחינתם, גארד היה בתקן שחקן-מאמן הן במגרש והן מחוצה לו. גארד תיווך בין ונגר לבין השחקנים ואפילו ליווה את החדשים מביניהם בהשתלבות החברתית והטקטית בקבוצה. במהלך השנים לצד ונגר, גארד היה תלמידו. תחת חסותו ינק את יסודות האימון וגם בהיפרדם המשיך לראות בו מנטור ומודל לחיקוי. התפקיד בליון היה ההזדמנות הראשונה לתרגם תיאוריה לפרקטיקה.
גארד היה האופציה הראשונה של אסטון וילה למרות הרזומה והניסיון הדלים – אימון קבוצה אחת בלבד. האוהדים קיבלו את המינוי בחשדנות ובחשש, שוב, בשל ההיכרות השטחית איתו ובשל המשבר הקשה בו מצויה הקבוצה שזקוקה לדמות דומיננטית וחזקה שתציל אותה מירידה ראשונה בתולדות הפרמייר ליג. בסיטואציה הזו, מתבקש היה למנות מאמן ותיק, מוכח ומנוסה בקרבות התחתית המתישים.
הפרק של טים שרווד הסתיים, אך גארד נאלץ להמשיך מאותה הנקודה שבה הותיר את הקבוצה. מלבד המקום האחרון בטבלה, נדמה שהקבוצה מצויה במומנטום שלילי שאחריתו מי ישורנה. הניצחון האחרון והיחיד שלה בליגה היה במחזור הפתיחה נגד בורנמות' ומאז רצף של הפסדים (מלבד תיקו אחד נגד סנדרלנד). הסגל הקיים אומנם רווי פוטנציאל, כפי שבטח הייתה מספרת המורה החביבה להורים המודאגים אחרי שהילד חזר מבית הספר ובפיו הבשורה ששובץ בהקבצה ג', אבל בקצב ההתפתחות הנוכחי נדמה שהקבוצה תצטרך להישאר כיתה, או במקרה שלה לרדת ליגה.
השחרורים של ולאר, דלף ובנטקה בקיץ האחרון היו אבידה קשה, הן בשל הדומיננטיות שלהם בהגנה, בקישור ובהתקפה בהתאמה, והן בשל הניסיון והמנהיגות. מבין 12 השחקנים החדשים בסגל טרם התבלט אפילו אחד שניתן יהיה לראות בו חלופה ראויה. להיפך, נדמה שהללו מתקשים לשחזר את התצוגות שקנו להם מקום בקבוצה מלכתחילה. בנוסף לסגל הקיים, גארד נאלץ לרשת גם את צוות האימון של שרווד, אחרי שהניסיון להחתים את הצוות שליווה אותו בליון נתקל בסירוב מצידה.
והנה, חרף הרזומה והניסיון הדלים של גארד וחרף המשבר הקשה של אסטון וילה, הצדדים נקשרו זה בזה. אסטון וילה בחרה בו וגארד בחר בה. מבחינות רבות, ניתן לזהות נקודות השקה בין אסטון וילה במודל הנוכחי לבין ליון בקדנציה של גארד. ליון דאז, אחרי רצף האליפויות המרשים, נכנסה למשבר כלכלי שאילץ אותה להסתפק בתקציב מופחת ולשחרר שחקנים מובילים בזה אחר זה – ג'רמי טולאלאן, מיראלם פיאניץ', הוגו לוריס, אלי סיסוקו, קים קאלסטרום, מישל באסטוס, דיאן לוברן וליסנדרו לופס. במקביל, פאריס סן ז'רמן ומונאקו חוו תהליך הפוך והתחזקו דיים כדי להותיר את ליון מחוץ למרוץ האליפות. גארד, שהתקדם לתפקיד המאמן אחרי תקופה באקדמיה, ראה בה מקור גיוס חלופי והחל למשוך ממנה שחקנים בתדירות גבוהה – 19 שחקנים בשלוש שנים. מבחינתו, מדובר היה בחומר גלם שניתן יהיה לטפח ולהשביח כך שבמרוצת השנים יהיה הבסיס החדש לקבוצה הראשונה.
מדיניות זו, לצד גמישות טקטית שביקשה להתאים את השיטה לשחקנים בסגל הקיים, הצליחה להצמיח דור חדש בליון. גארד קידם שחקנים רבים ובנה את הבסיס שמחזיק את הקבוצה גם היום – אנתוני לופס, סמואל אומטיטי, מקסים גונאלו (הקפטן הנוכחי), ג'ורדן פרי, קלמנט גרנייה, ראשיד גאזל, נאביל פקיר ואלכסנדר לקאזט. אגב, זאת מבלי להוסיף את קלינטון אנג'י שבקיץ האחרון שוחרר לטוטנהאם. אסטון וילה רוצה וצריכה מאמן שיוביל מדיניות דומה.
להבדיל, שרווד רמז בראיונות שקיים טרם הפיטורים, שהסגל הנוכחי של הקבוצה נבנה תוך כדי תכתיבים מגורמים בהנהלה, ויש בו ריבוי שחקני רכש בלי ניסיון נדרש בליגה האנגלית. השחקנים הראשונים ברשימה זו היו אייוו, אמאבי, ורטו וגויה מהליגה הצרפתית וטראורה מהליגה הספרדית. שרווד צדק, אבל ההנהלה רצתה מאמן שיהיה מחויב למדיניות שהחליטה לקדם ושתהיה לו אמונה בה. גארד היה הקנדידט האידיאלי. החמישה, לצד גריליש וגיל, אמורים להיות הבסיס החדש של הקבוצה בשנים הבאות, תוך כדי הזנה תקופתית מהאקדמיה.
אסטון וילה מינתה את גארד ונתנה לו חוזה בן שלוש וחצי שנים. נכון, חוזים של מאמנים מתקיימים כמו הבטחות של פוליטיקאים, אבל במקרה זה אורך החוזה מהווה אינדיקציה למחויבות ההנהלה הן למאמן והן למדיניות החדשה. חרף המקום האחרון בטבלה, אסטון וילה תחת שרווד הפסידה בהפרש של גול אחד בלבד במשחקיה, מלבד נגד צ'לסי בחוץ. הקבוצה הוציאה 66.45 מיליון יורו בקיץ האחרון (רובם בזכות המכירה של בנטקה) ובנתה סגל טוב בהרבה מזה של יריבותיה בתחתית. גארד אומנם מחזיק ברזומה ובניסיון דלים, אך שלוש השנים בליון היו הוכחה שמדובר במאמן שמסוגל למקסם חומר גלם קיים, לקדם שחקנים מהאקדמיה ולהוביל תהליך.
מאידך, אסטון וילה גוססת. במצבה הנוכחי היא זקוקה לפתרון מיידי בטווח הקצר – ניצחונות, נקודות, התקדמות בטבלה. בשלב זה, מדיניות של תהליך זו מותרות בשבילה. קודם יש להחיש אל שולחן הניתוחים, להצמיד את הדפיברילטור לחזה, להחזיר את הדופק. מוקדם מידי לבנות את תוכנית השיקום. תחת ההבנה הזו, ניתן לומר שגארד הוא האיש הנכון במקום הנכון, אך ספק אם גם בזמן הנכון.
