לכל קהל אוהדים יש את המאפיינים שלו. בין אם מדובר במאפיינים טובים או פחות טובים, לא קיים קהל אוהד שמציג לראווה הומוגניות. הדעות תמיד שונות, הכיוונים לעיתים מנוגדים, ובדרך כלל זה מה שמוביל לעניין. אולם יש דבר אחד שהקהל של מכבי תל אביב מסכים עליו – המגרש בקריית שמונה הוא בעיה, אם תרצו אפילו מוקש.

כי יש משהו במגרש הצפוני, שתמיד מרגיש כמו התקפה מתפרצת אחת גדולה בת 90 דקות פלוס תוספת זמן. זה לא מימדי המגרש, לעיתים גם לא היריבה – יש משהו בכר הדשא (שאתמול נראה במקרה הטוב כמו מגרש בליגה ב' דרום) שמעורר חשש, דאגה, אפילו גורם למחשבות להפליג לפרנויה. אותה פרנויה, אינה מבוססת על שום דבר הגיוני, הרי ולדימיר איביץ' הצליח ליצור תכנית חסינה. שכפ"ץ, מחשב שאי אפשר לפרוץ אם תרצו – האנטי וירוס המושלם.

ואז מגיעה שריקת הסיום של אלי חכמון ומגלה לגבר בן 30 את הלב שלו מחדש, שמחזירה אותו לגיל 15, ככה סתם ב-22:25, בערב של יום ראשון. אחרי שנים של אהדה, אבל אהדה עצבנית, כועסת, שמחה ולעיתים כואבת – הגיעה ההתרגשות. תחושה שגם פיגור מוקדם במגרש המתיש בצפון, הוא לא בעיה – אלא רק טריגר לסיום טוב יותר.

בכל ליגה, וגם במצב של ליגת העל בעונת המשחקים 2018/19, קשה להכתיר קבוצה לאלופה בסיומו של המחזור העשירי אבל קשה לראות את איביץ' מאבד את זה, כי נדמה שגם אם ינסה, הסרבי לא מסוגל להוריד הילוך מ-200%. הוא לא מסוגל להתמודד עם פחות מ-200%. וההתרגשות הזו גם מקבלת חיזוק מצד אחד, מצד מפתיע. כי ההתקדמות של שחר פיבן מעוררת השתאות, ההתאקלמות של מאור קנדיל מרשימה בצורה חריגה והדומיננטיות של עומר אצילי רק מתעצמת.

אז קשה לקרוא למשחק בקריית שמונה משחק הכתרה, כי הנרטיב דורש יותר מזה והרי איביץ' עוד צריך לנצח את הפועל באר שבע ולחגוג איזה ניצחון ליגה בדרבי, אבל ההתרגשות הזו – ככה סתם בערב של יום ראשון, היא כל מה שאני הייתי צריך.