// מאת סלע רגב
זה לא טקסט פוליטי, הוא גם לא מתיימר להיות כזה. פשוט נמאס. נמאס לקום פעם אחר פעם לבוקר חדש בו גיבור ילדות, שחקן נערץ, כזה שמזוהה עם מועדון יוצא בהצהרה מתחנפת לשם הצדקת מעבר לקבוצה אחרת. אז הפעם זה יוסי, אלו היו גם שמעון וגילי וערן, וגם מגיבורינו בחו“ל אנחנו ”זוכים“ לסטירת הלחי הזו. בכדורסל הישראלי כבר הזהות עם הסמל בכלל נמחקה, שחקנים, מאמנים, עוברים מקבוצה לקבוצה כאילו זה עוד אסיסט לרקורד.
אז די, נמאס, הבנו. אבל לפחות אל תשלו אותנו, האוהדים שהולכים אחרי הקבוצה באש ובמים, בטוב וברע. שהקבוצה מצליחה ושהיא שוקעת ונוסעים לכל קצוות הארץ בשביל לשיר, גם בפיגור, גם שהקבוצה משחקת כמו בליגת חובבים, בחום ובקור, אנחנו איתכם.
ואתם ברגעים שהולך, שמצליחים, אחרי גול או הנפת גביע, יוצאים בהצהרת נאמנות ששווה לכלום, מנשקים את סמל המועדון, אתם אלה שמייצרים ברק בעיניים אצל ילדים קטנים, תקווה להיות גדולים וטובים כמוכם. לשחק באותו מועדון במשך שנים, לגדול ולפרוש, להשאיר חותם, להיות סמל אמיתי במועדון. ותרו על זה. את הצביעות שלכם תשאירו בבית.
אז התרגלנו לפוליגמיה, וליחסים הפתוחים עם המאהבת אבל לפחות עזבו אותנו מכל הרומנטיזציה של לפני, מכל הפורפליי. תשאירו את זה לחדר המיטות, מתחת לסדינים, אל תשלו אותנו באהבת אמת, באושר ועושר לנצח נצחים.
זה עידן קפיטליסטי, הבנו, אין לכם הרבה שנים לתרום, אתם רוצים למקסם רווחים מה“מוצר“, הכל בסדר. רק די עם ההתייפיות. אתם לא פויול, לא ג‘רארד, לא רוי קין, ובטח שלא טוטי. אתם עוד אחד מרשימת שחקנים טובים, שזכו בתואר, שסחפו קבוצה, אבל דבר אחד אתם לא, אתם לא סמל!
