קונצנזוס בנוגע לאלופה, ציפייה לקרב מרתק במזרח, שלל כוחות עולים ויורדים, ותחזית פסימית לגבי הנציג שלנו מעבר לים – כותבי הזווית מהמרים על כל השאלות לעונת ה-NBA הקרובה.
האלופה
נדב כוכבי: גולדן סטייט. אחרי החריקות בעונה הסדירה ובפלייאוף המערב, היה נדמה שהליגה בשלה למהפך, אבל הסוויפ נגד קליבלנד ובעיקר ההחתמה של דמרקוס קאזינס שינו את התמונה. פחות בגלל השחקן שעוד יש סימני שאלה לגבי מתי ואיך יחזור, אלא יותר בגלל שמדובר בהצהרת כוונות שהם עדיין רעבים ולא מתכוונים לתת לליגה לצמצם פערים ולעזאזל התלונות שלנו על חוסר ספורטיביות, ככה שהסטטוס קוו בו הם חצי מדרגה מעל כולם יימשך לפחות עוד שנה.
ניתאי אריה: גולדן סטייט. באמת שהתאמצתי לדמיין תסריטים בהם קבוצה אחרת לוקחת את האליפות. הסיכוי היחיד שהם יפלו זה על ידי התפוררות פנימית (כמו למשל התגברות השמועות על עזיבה של דוראנט וקליי תומפסון). אך עד להודעה חדשה אין חדש תחת השמש וגולדן צפויה לקחת את האליפות גם השנה.
איל פידל: גולדן סטייט. איך אפשר להמר נגד הקבוצה הכי טובה ב-4 השנים האחרונות שרק התחזקה בקיץ? אי אפשר. אז נכון, אולי הם יהיו פחות רעבים השנה ואולי עייפות החומר תשפיע עליהם, אבל עדיין מדובר בפייבוריטית לאליפות.
אודי ריבן: גולדן סטייט. עונה שעברה זו הייתה הבחירה שלי לכל אורך הדרך וקצת לפני הפלייאוף שיניתי את דעתי ועברתי ליוסטון, אבל אז כריס פול נפצע. מה שמקשה עלי לראות אלופה אחרת זו העובדה שאפילו פציעה לא גומרת את הסיכויים של הווריורס וגם בלי קווין דוראנט, למשל, היא עדיין פייבוריטית. קצת מייאש, אבל זה מה שיש.
פיינליסטית
נדב כוכבי: בוסטון. פילדלפיה, מילווקי וטורונטו התחזקו ויעשו צרות בדרך, אבל אחרי מה שבראד סטיבנס הצליח להוציא מהרכב הטלאים שעמד לרשותו בפלייאוף, הפעם זה שלו. עם החזרה של אירווינג ו\או היוורד, המשך ההתקדמות של בראון וטייטום ובלי הצל שלברון הטיל על האזור ב-8 השנים האחרונות אין שום סיבה שהם לא יגיעו משחק אחד רחוק יותר מבעונה שעברה, וממש לא בשביל להיות שטיח.
ניתאי אריה: מילווקי. כשמוסיפים לתבשיל טעים חומרים נוספים, במיוחד אם הם דומיננטים, הטעם ישתנה ולא בהכרח לטובה, וזו הסיבה שבוסטון תתקשה להערכתי לעכל את ההשתלבות של הייורד וקיירי. למרות ההייפ סביב פילדלפיה והסקרנות לגבי הפרויקט של קוואי בקנדה, להערכתי מילווקי הקבוצה שתהיה הבשלה ביותר להסתער על הטרף. הם הביאו שחקנים משלימים שיעזרו ליאניס והחברים לחסל כל מה שעומד בדרכם. זה לא יהיה קל אבל זה אפשרי.
איל פידל: טורונטו. זו השנה של טורונטו. אחרי שלושה הפסדים לקליבלנד של לברון, סוף סוף המזרח נפתח וטורונטו היא הקבוצה הכי מנוסה והכי מלוכדת במזרח. אני מאמין שבגמר הראפטורס יפגשו את בוסטון וינצחו את המאצ' אפ הזה, בעיקר בגלל שיש להם את השחקן הכי טוב במזרח.
אודי ריבן: בוסטון. שנה שעברה האמנתי בטורונטו ונכוויתי כשהם הביאו את מופע הקריסה השנתי שלהם מול לברון ג'יימס. נכון, הוא כבר לא נמצא במזרח, אבל במציאות החדשה שנוצרה בקונפרנס החלש יותר, קשה לי לראות מישהו חוץ מבוסטון הולך עד הסוף. אולי יקח לבראד סטיבנס טיפה זמן להכניס את גורדון הייוורד לתוך מה שנוצר בהיעדרו (ובהיעדר קיירי גם כן), אבל זו קבוצה עם כמות כישרון שאמורה להספיק לגמר ראשון מאז 2010.
Credit to Boston Celtics facebook page.
MVP
נדב כוכבי: לברון ג'יימס. למרות שכבר עשור אין עוררין על כך שמדובר בכדורסלן הטוב בעולם, זה לא קרה מאז 2013 ולא מזיז לו יותר מדי. אבל השנה הוא מגיע למערב ונכון לכתיבת שורות אלה יש לו צוות מסייע חלש בהרבה ממה שהתרגל לאורך רוב הקריירה, ככה שאין לו סיכוי ממשי לזכות בתארים קבוצתיים, והמגמה מהעונה שעברה של חזרה למספרים מימי הקדנציה הראשונה בקליבלנד בניסיון להוסיף עוד ציון דרך היסטורי צפויה להימשך. השנה גם לא תהיה לו פריבילגיה להוריד הילוך עד הפלייאוף מהסיבה הפשוטה שככה הוא פשוט לא יגיע לשם.
ניתאי אריה: קווין דוראנט. מאז הצטרפותו לגולדן סטייט יש הרבה קולות של חוסר הערכה כלפיו וכנראה שהוא יהיה חייב לעזוב בסופו של דבר ולהביא אליפות במקום אחר, על מנת להוכיח את גדולתו. עד אז, אני מאמין שהוא ינסה לתת עונה סדירה פנטסטית בגולדן סטייט בשביל לקבל עוד נקודות בקרב המבקרים.
איל פידל: אנתוני דיוויס. דיוויס הוא בוודאי לא השחקן הכי טוב בליגה, אבל לברון כבר לא זוכה בתארים אישיים ומספרים 2 ו-3 משחקים באותה הקבוצה. שימו לב למספרים שלו מאז הפציעה של קאזינס (33 משחקים): 30.2 נקודות ב-51.4%, 11.9 ריבאונדים, 3.2 גגות ו-2 חטיפות למשחק ב-36 דקות. אם הוא ימשיך את המגמה הזו וניו אורלינס תתמקם בטופ- 4 של המערב אני לא רואה איך מישהו אחר יקבל את התואר (ורק שיישאר בריא).
אודי ריבן: לברון ג'יימס. כשמנסים לחזות את העתיד בנוגע לפרס, לדעתי יותר חשוב להתמקד בסיפור אותו הבוחרים יאהבו, ולא במי באמת יהיה הכי טוב. ג'יימס הארדן לקח את זה שנה שעברה בגלל הנרטיב, והשנה? עונה מוצלחת של הלייקרס תעניק ללברון את מס' 5 שלו. למרות שהוא בן 34 ותמיד קיים החשש שהגוף שלו בשלב מסויים כן יתחיל לבגוד בו, בעונה הקרובה כמו שסיריו פורל לימד את אריה סטארק להגיד למוות: Not today.
הרוקי
נדב כוכבי: לוקה דונצ'יץ'. למרות שלא נבחר ראשון בדראפט, אין ספק שהגארד הסלובני של דאלאס מגיע עם הכי הרבה ציפיות, ומי שצפה קצת בכדורסל אירופי בשנתיים האחרונות יודע שבצדק רב. כבר בגיל 19 הוא שחקן שלם שקשה למצוא עקב אכילס משמעותי במשחק שלו וקבלת ההחלטות שלו היא ברמה של שחקן בוגר בהרבה. זה יגיע לפוטופיניש בינו לבין דיאנדרה אייטון מפיניקס ויכול להיות שהשני גם יהפוך לשחקן גדול יותר בעתיד, אבל דונצ'יץ' בשל יותר ונמצא בסביבה אופטימלית עם הרבה צעירים מבטיחים לידו והאירופאי הגדול בהיסטוריה כמנטור, אז אני הולך איתו.
ניתאי אריה: לוקה דונצ'יץ. עוד לא הצטרפתי לכת המאמינים שלו ואני סקפטי לגביו כל עוד לא יוכח אחרת ועדיין, אני לא מוצא מועמד אחר שיכול לאיים עליו. אולי קווין נוקס אם איכשהו הניקס ישתחלו לפלייאוף (וזה לא יקרה).
איל פידל: לוקה דונצ'יץ'. דונצ'יץ' הוא כנראה הטינייג'ר הכי גדול שנכנס לליגה אי פעם (מבחינת הישגים ומספרים), ואחרי שהתעלל ביבשת הישנה הוא מגיע לליגה הטובה בעולם עם תחושה (מוצדקת) שהוא מסוגל להכל. היכולות שלו יתאימו טוב ל- NBA והוא נכנס למערכת שכרגע בנויה הכי טוב לקלוט כזה כישרון – עם מאמן נהדר ודירק נוביצקי לצידו. אוסיף תחזית נועזת – אני חושב שדונצ'יץ' יגיע לאולסטאר העונה. היכונו, זהו תחילת עידן לוקה דונצ'יץ' ב NBA.
אודי ריבן: דיאנדרה אייטון. למרות ההייפ סביב דונצ'יץ', שבהחלט יכול להפוך לשחקן הטוב ביותר בטווח הארוך מהדראפט הנוכחי, אני חושב שדיאנדרה אייטון יהיה זה שיזכה בפרס. הוא לא בדיוק הגבוה החדש האידיאלי שיודע לעשות הכל, אבל הוא גם לא ג'אליל אוקפור החד מימדי, ומדובר באתלט מדהים שישחק באותה מדינה בה שיחק בקולג' (אריזונה) ויודע גם לעשות דברים מחוץ לצבע.
Credit to Dallas Mavericks facebook page.
הנסיקה
נדב כוכבי: דטרויט. נכון, אנחנו בתקופה שבה גארדים וחדי קרן שולטים במשחק, אבל שני גבוהים איכותיים כמו גריפין ודראמונד שיכולים להשלים אחד את השני מצוין ולא מתקרבים לפלייאוף המזרח זה עדיין דבר לא סביר שיש בו משהו מעבר לכדורסל. השנה הם יפגשו את דווין קייסי, מאמן העונה שעברה, ואם רק יקבל משניהם עונה מלאה ובריאה, הוא אמור להחזיר לקבוצה את החשק והם יוכלו להיות המרענן הרשמי של הליגה ולסיים בחלק העליון של הגוש שיתחרה פחות או יותר על מקומות 5-10 במזרח מה שנראה שוויוני ולא מאיים במיוחד.
ניתאי אריה: מילווקי. יאניס בדרך לעונה הגדולה בקריירה, וכשלצדו בלאדסו, מידלטון והחברים הוא אמור להפוך למלך החדש במזרח במקום לברון. עכשיו שגם יש למילווקי מאמן טוב, אין סיבה שהיא לא תאיים על ראשות המזרח, שזה שיפור עצום לעומת המקום ה-7 בעונה שעברה. בפלייאוף כאמור אני צופה לה הצלחה גדולה.
איל פידל: יוטה. הלייקרס הכי מתאימים לקטגוריה הזו כי הם יגיעו מהמקום ה-11 במערב אל הסיבוב השני של הפלייאוף (לפחות) אבל לברון ג'יימס הוא ממזמן כבר פרנצ'ייז מעצמו. גם ממפיס צפויים לעשות שדרוג במספר הניצחנות אבל זה בעיקר כי הם לא שיחקו כדורסל בעונה שעברה, ולמרות אלו, בחרתי ביוטה שסיימה את העונה שעברה בריצת 29:6. דונובן מיטשל ייקח צעד נוסף קדימה, ריקי רוביו ימשיך להיראות כמו שחקן אחר מאשר זה ששיחק במינסוטה, ואם רודי גובר יהיה בריא, יוטה יכולים להגיע לאיזור ה-55 ניצחונות.
אודי ריבן: אוקלהומה סיטי. יש פה כמה אופציות מפתות. אני חושב שאפקט כרמלו (או אפקט עזיבתו) יעזור מאוד ל OKC שהפעם יצליחו סוף סוף לעבור סיבוב ראשון בפלייאוף, כשלווסטברוק יש שחקן אחד פחות להתחשב בו כשהוא עם הכדור, וקצת יותר אפשרויות קבלת החלטות לפול ג'ורג', השחקן הטוב בקבוצה. יש לציין שהרבה מזה תלוי בחזרה של אנדרה רוברסון למגרשים, שלפי החדשות האחרונות כנראה תקרה רק בתחילת 2019, ואם ההחלמה שלו תמשיך להסתבך, זו כנראה תהיה עוד עונה שתסתיים באכזבה.
הנפילה
נדב כוכבי: פורטלנד. לא נחמד ובדרך כלל גם לא מומלץ להמר נגד דמיאן לילארד, אחד הסופרסטארים החרוצים והסימפתיים בליגה שבדרך כלל מתעלה על הציפיות, אבל ההתרסקות של הקבוצה בפלייאוף האחרון סימנה לו תקרת זכוכית מאוד ברורה שיכולה להתבטא בהרבה תסכול ובמערב הצפוף והחזק בו ההבדל בין המקום ה- 3 בו זכתה הקבוצה בעונה שעברה למקומות 9-10 עלול לעמוד על מספר חד ספרתי של ניצחונות מישהו צריך לפנות את המקום ללברון בפלייאוף. מינסוטה, בה כולם רוצים ללכת הביתה עוד לפני שהעונה התחילה, זה די מובן מאליו, אבל לדעתי זה יקרה גם לבלייזרס (לראשונה מאז 2012) שבקיץ כבר יפרקו את החבילה ויחשבו מסלול מחדש.
ניתאי אריה: מיאמי. זו לא תהיה קריסה מפוארת, אבל לפלייאוף מיאמי לא תגיע השנה. עם כל הכבוד לעונת הפרישה של דווין ווייד, הסגל של ההיט אפור למדי והיא צפויה להיתקל בקשיים מול הקבוצות שרוצות לתפוס את מקומה בשמינייה.
איל פידל: מינסוטה. לקטגוריה הזאת היה מתבקש שכולנו נבחר את קליבלנד, וקבוצה נוספת ששקלתי לבחור היא פורטלנד שאני מאמין שתרד מהמקום השלישי אל מחוץ לפלייאוף, אבל זה יקרה בעיקר כי המערב היה צפוף מאוד בעונה שעברה, ואני מאמין שהשנה 47-48 ניצחונות (1-2 פחות ממה שהיה להם בעונה שעברה) לא יספיקו לפלייאוף. בחרתי במינסוטה כי כבר לפני העונה ברור שיש שם בלאגן. ג'ימי באטלר רוצה לעבור (ויכול להיות שעבר עד שהגעתם לשורה הזו), טום תיבודו רוצה להתפטר ושני הצעירים המובילים משיגים אחלה מספרים, אבל לא שומרים ולא משחקים כדורסל מנצח, ככה שלדעתי העונה הקבצה תחזור למאזן שלילי.
אודי ריבן: סן אנטוניו. הדעיכה האיטית של הספרס תחת פופוביץ' היא דבר טבעי. קבוצה שכבר היה לה פרנצ'ייז פלייר לשנים קדימה איבדה אותו מסיבות כאלה ואחרות, והייתה צריכה להגיב תוך כדי תנועה. דמאר דרוזן ולמרקוס אלדרידג' יתנו קליניקה של קליעות מחצי מרחק, סגנון שלאט לאט נדחק מהליגה, אבל בלי רכז בריא (כרגע) ועוד במערב צפוף וקשוח, אני מהמר שסן אנטוניו תפספס את הפלייאוף. אולי לא תיפול יותר מדי מ-47 הניצחונות שהיו לה בעונה הקודמת, אבל גם לא תנצח מספיק בשביל להשתחל פנימה.
Credit to Portland Trail Blazers facebook page.
עולות לפלייאוף לפי הסדר
נדב כוכבי:
מזרח- בוסטון, פילדלפיה, מילווקי, טורונטו, דטרויט, אינדיאנה, וושינגטון, מיאמי.
מערב- גולדן סטייט, יוסטון, יוטה, לייקרס, אוקלהומה, סן אנטוניו, דנבר, ניו אורלינס.
ניתאי אריה:
מזרח- מילווקי, בוסטון, אינדיאנה, פילדלפיה, טורונטו, וושינגטון, דטרויט, קליבלנד.
מערב- גולדן סטייט, יוטה, יוסטון, אוקלהומה, ניו אורלינס, פורטלנד, לייקרס, סן אנטוניו.
איל פידל:ֻ
מזרח- בוסטון, טורונטו, פילדלפיה, מילווקי, מיאמי, אינדיאנה, וושינגטון, דטרויט.
מערב- יוסטון, גולדן סטייט, יוטה, ניו אורלינס, לייקרס, אוקלהומה, דנבר, סן אנטוניו.
אודי ריבן:
מזרח– בוסטון, פילדלפיה, טורונטו, מילווקי, וושינגטון, אינדיאנה, מיאמי, דטרויט.
מערב- גולדן סטייט, יוסטון, יוטה, אוקלהומה סיטי, לייקרס, ניו אורלינס, דנבר, פורטלנד.
בואו נידחף, איך תיראה העונה של עמרי כספי בממפיס?
נדב כוכבי: לא נעים להגיד, אבל על פניו סיטואציה עגומה מאוד. כספי פותח עונה עשירית בליגה, מה שבהחלט ראוי להערכה, אבל גם מחזיק בנתון הלא מחמיא של השחקן הפעיל הכי ותיק ללא דקת פלייאוף והוא מגיע לפרנצ'ייז שבדיוק סיים את תור הזהב ועדיין לא התחיל בבנייה מחדש, ככה שאם לא יעבור קבוצה זה לא צפוי להשתנות. גם מבחינה אישית יש בקבוצה לפחות 3 פורוורדים טובים ממנו עם חוזים שצריך להצדיק (קייל אנדרסון, צ'נדלר פרסונס וג'מייקל גרין). מקווה מאוד לטעות, אבל הקיץ עשוי להיות מבחן מנטלי, בו יצטרך להחליט אם הוא מוכן להמשיך להתפשר על חוזים מינימליים ולהיאבק על מקומו ברוטציה כל פעם מחדש או לסכם תקופה יפה שנתנה הרבה כבוד לספורט הישראלי ולחזור לאירופה.
איל פידל: בין עונת הרוקי של ג'ארן ג'קסון ג'וניור לבין עונת החוזה של ג'מייקל גרין, לממפיס לא יהיו המון דקות לתת לכספי בעמדה 4 ובעמדה 3 נמצאים שני שחקנים שממפיס משלמת להם המון כסף – קייל אנדרסון וצ'אנדלר פארסונס. כספי כנראה יסתפק בשאריות ובזמן הפציעות של חבריו וכדי לתקוע יתד ברוטציה הוא חייב להחזיר לעצמו את הקליעה מבחוץ שנעלמה אצל האלופה. העובדה המעודדת במצב של כספי היא שההודעה שסיכם עם ממפיס יצאה בשעה הראשונה של הפרי אייג'נסי ולכן סביר להניח שהמועדון מייעד לו תפקיד כלשהו. בכל מקרה, בכורה בפלייאוף לא תהיה פה.
אודי ריבן: כספי, עושה רושם כבר כמה שנים נמצא בשלב שמהרגע שעונה מתחילה, צריך להילחם על מקומו כדי להבטיח עוד חוזה חד שנתי לעונה הבאה. מעבר לאנקדוטת דקות הפלייאוף שלו (0 עד עכשיו בקריירה), הוא בסיטואציה לא מזהירה בנוגע למקומו ברוטציה. הוא שיחק 45 דקות בארבעת משחקי קדם העונה (לא שותף באחד), ונמצא די מאחור ברוטציית הפורוורדים של הגריזליס. כרגע, לא אופתע אם נראה לא מעט DNP או מס' דקות מועט מאוד בדפי הסטטיסטיקה, וכרגיל, חוזה המינימום שלו הופך אותו לשחקן שתמיד צריך לחשוש מהמילה 'לחתוך'.
Credit to Memphis Grizzlies facebook page.
תחזית לגבי הקבוצה שלך:
נדב כוכבי: סן אנטוניו ספרס. בשנה שעברה היה לי קשה מאוד להיות אופטימי לגביהם, אבל בתחילת הקיץ הם ביצעו מהלך מרשים כשהצליחו לצמצם נזקים בצורה אופטימלית מהסיטואציה העגומה עם קאווי לאונרד והצליחו להנחית סופרסטאר בשיא הקריירה (דמאר דרוזן), ובמקביל לפרידה מפארקר וג'ינובילי פיתחו זהות חדשה ומסקרנת. אבל מחנות האימונים מחקו את החיוכים אחרי שהגיעו שלל פציעות בראשן של דיונטה מארי, הרכז הפותח והעוגן ההגנתי של הקבוצה, שהשנה היה אמור לפרוץ, הן שהחזירו לפופוביץ' את כאב הראש והחששות מעוד עונה בה ישקע בבינוניות ויצטרך לאלתר לא מעט. הרבה תלוי בקצב ההחלמה של הפצועים, אבל השנה, מאבקי המיקום הם ריצת מרתון שמתחילה מפתיחת העונה, אז שוב מקום 6-8 במערב והפסד בסיבוב הראשון.
איל פידל: מיאמי היט. לפני הכל אציין שהעונה הזו של מיאמי תהיה בסימן "ריקוד" פרידה מכוכב ענק של המועדון- יודוניס האסלם. קשה לחזות מה יקרה על המגרש כל עוד השמועות על ג'ימי באטלר ממשיכות לרוץ. בין אם יגיע ובין אם לא, אני צופה קפיצה ביכולת של באם אדבאיו וצעד קדימה מג'וש ריצ'רדסון, שגם ייכנס העונה לאחת מחמישיות ההגנה. הליבה שמיאמי בונה סביבה היא שני הצעירים הנ"ל וג'סטיס ווינסלו (שבדיוק חתם על הארכת חוזה), וכלפיו אני צופה שהשנה ייכנס יותר לתפקיד של מוביל כדור ופליימייקר כי זו תהיה הגרסה הסופית שלו. מיאמי ירצו לפנות המון שכר בקיץ הבא ויכול להיות שיעשו טריידים כבר במהלך העונה. בכל אופן, אני צופה מקום חמישי, מאצ' אפ נוח מול מילווקי והפסד בסיבוב השני.
אודי ריבן: שיקגו בולס. יהיה קשה לנצח פחות מעונה שעברה (27 משחקים), אבל צריך לזכור שלאורי מרקאנן בחוץ, לפחות עד אמצע נובמבר, ג'בארי פארקר בסימן שאלה גדול, והקבוצה מסתמכת על מקבץ סנטרים שהופך לפחות ופחות רלוונטי בליגה. בתקווה, הרוקי ונדל קרטר ג'וניור יביא שינוי. אם לאבין ישאר בריא ומרקאנן יחזור במהרה ובלי יותר מדי חלודה, אני רואה עונה בה הקבוצה תצליח לפנטז על פלייאוף לתקופה קצרה לפני שקבוצות יותר טובות יתחילו לתפוס פער, או שאסטרטגיית הטנקינג תיכנס לפעולה. בכל מקרה, פלייאוף, גם השנה, לא הולך להיות בשיקגו.
תגובה אחת
אזכור מופיע גם ב לכוון שעונים - ניתוח חצאי גמר הפלייאוף - הזווית