האם תהיתם פעם מדוע נקראת עונת המלפפונים דווקא כך? מהותה של אותה עונת מעבר היא בעצם היותה בחודשי הקיץ החמים והמתישים, המנוצלים בעיקר לנופשונים, מנוחה ופגרה בין תקופות השיא של השנה.
עונת המעבר מאופיינת בדלות יחסית בעדכוני חדשות, בכל תחום שהוא, מה שמקשה מאוד על כל העוסקים במלאכת הבאת ידיעות מרעישות לקדמת הבמה. אבל למה דווקא מלפפונים?
נדמה שהסיבה האמיתית היא למען האמת, די מקרית, כך על פי מקורות לא רשמיים. סיפור על קישוא של קיץ שהיה דומה דווקא למלפפון. הדמיון בצורה הפך את עונת הקיץ, מעונה של קישואים לעונה של מלפפונים, ובקיצור, מה שמייחד את העונה הזו יותר מכל, זו עסקנות דלה ובטלה. (קרדיט והשראה מהטור של אילון גלעד – הארץ)
אם בוחנים את אותה תקופה מזווית הספורט והכדורגל, הרי שנתקלים בדיסוננס, חוסר הרמוניה. דווקא עונת המעבר העצלה, היא המאני טיים של הקבוצות, עת לבעלי הבית לעסוק בבניית הקבוצה שלהם לעונה הבאה.
בפגרת ליגת העל הנוכחית קורה דבר מעניין. בתור אוהד כדורגל אני מוצא את עצמי מבולבל, מאבק פנימי שנע על סקלה שבין "אמאל'ה איזה שיעמום תביאו כבר את הליגה" לבין "בוא'נה איזה מטורף משה חוגג, מה עוד יקרה הקיץ הזה". בין שיממון לטרפת, בין סיפור על חבורת מנודים שלא מורשית להתאמן אל מול בעלת בית עם הגב אל הקיר בדמות אלונה ברקת, נולדה לה עונת מלפפונים מבלבלת.
בפודקאסט נפלא שפורסם כאן אצלנו באתר הזווית, נערך ראיון עם אדם דיויד, אנליסט ספורט המועסק במועדון הפאר הלונדוני צ'לסי. מעבר להיות הראיון מרתק ומומלץ לכל חובב כדורגל, נגע אדם בנקודה אחת שהדהדה בראשי למשך ימים ובאה לידי ביטוי באופן מובהק בעונת המלפפונים הנוכחית שלנו. אדם התייחס בראיונו לאופן שבו ההתאחדות הבלגית לדוגמא, בשיתוף עם המדינה, מבצעות תכנון לטווח ארוך ובונות תשתיות המהוות בסיס לעתיד ומבטיחות המשך התקדמות.
בישראל שלנו, הגישה היא, איך לא, הפוכה. ההסתכלות הצרה וחוסר הסבלנות לתהליכים ארוכי טווח, משפיעים על כל רמ"ח אבריי הכדורגל שלנו. אותה הסתכלות צרה, מכניסה את כל המערכת הסובבת את השחקנים ללחץ אדיר, כבר בשלב ההכנות לעונה. ולראיה, בסוף השבוע האחרון, בעודי ניצלה בשמש הלוהטת בחופה של הרצליה, עובר על פנינו לא אחר מאשר מאמנה החדש-ישן של בית"ר ירושלים, המיסטר רוני לוי. אחד החברים קרא לרוני, לחץ את ידו ואמר "רוני, אוהבים אותך, תעשה אותנו שמחים".
הניסוח היה חברי, הטון, יש לומר, קצת פחות. הלחץ של אוהדים בכל מקום, הוא רק פסיק קטן מתרבות האינסטנט הקיימת אצלנו. לחץ האוהדים, על אף התהודה הגדולה בתקשורת, הוא הבעיה האחרונה של הכדורגל. אותו שילוב קטלני של חוסר תכנון וזכרון לטווח קצר, הוא שמהווה פצצה מתקתקת אמיתית לכדורגל שלנו.
בואו נבחן את עונת המלפפונים העוברת עלינו הקיץ מעט מקרוב. השתוללות פראית של קבוצות מסוימות, לצד אפטיות ואדישות של אחרות. המשותף לכולן הוא חוסר התכנון הזועק לכל עבר. האבסורד הוא, שככל שהקבוצה יותר משתוללת, הכותרות על תהליכים בריאים וארוכי טווח, הולכות ונעשות מפוצצות יותר.
מבט קצר בסגלים של בית"ר ירושלים, הפועל ב"ש, בני יהודה, מכבי חיפה או אחרות בתורן, מעלה שלפחות 5-7 שחקנים מתחלפים בכל שנה. רכבת אינסופית של שחקנים שביקרו בכל עיר, נישקו כל סמל ולא חגגו נגד שלל אקסיות נבגדות. התקשורת, וגם אנחנו האוהדים מתעסקים בעיקר בשחקן שמגיע ודנים איך הוא עשוי לתרום לקבוצה או לגרוע, אך גם כאן כולנו נופלים באותה מלכודת של מציאות, שנדמה לעתים, שנכפתה עלינו. תוצר לוואי של ניהול לחוץ, מופסד ולקוי.
אז נכון, לא הכל שחור. כן קיימים תהליכים חיוביים כדוגמת שיתוף הפעולה בין הפועל ב"ש לאתלטיקו מדריד במחלקות הנוער, המהפכה המדוברת של משה חוגג ובניית אקדמיה מסודרת במקומות שונים במדינה, או הצוות המקצועי שגויס לנבחרת היישר מאוסטריה המדוקדקת, שהגיע לכאורה כדי להישאר ולבצע שינוי מהותי.
איני נביא זעם, אך אל לנו להתעלם מתהליכים שקורים סביבנו, בכל מקום המצהיר כי הוא מעוניין להמשיך ולהתקדם. תמיד נדבר על הדברים המדהימים שעושה איסלנד, על המהפכה המתהווה בסין או על המועדון המתחדש של אייאקס שלא השאיר עין יבשה בסיום העונה האחרונה של ליגת האלופות.
אך המציאות שלנו לא משתנה. אוי לנו אם נמשיך להתנהל כגרוטאה מיושנת הזוחלת במעלה הקסטל בעוד יריבותינו חולפות על פנינו תוך נפנוף מזלזל לשלום. מנהלי הכדורגל, עסקנים ופוליטיקאים, חייבים להפנים, פוליטיקה זולה אאוט, ניהול נכון אין.
הספורט בכלל והכדורגל כמוקד העניין העיקרי חייבים להיתפס כאינטרס לאומי. אין אפשרות אחרת, אין קיצורי דרך, אין מקום ל"יהיה בסדר". עונת המלפפונים הנוכחית מבליטה את חוסר השיטתיות וחוסר ההסתכלות למרחקים. יש שיגידו, עונת המלפפונים החמוצים.
