אז ליגת העל הסתיימה. עונה משוגעת, מלאת תהפוכות, סיפורים, דרמות. עונה שלא תישכח בקרוב. עונה עם המון גיבורים, כמה "נוולים" וגם גיבורים טראגיים. הדעות חלוקות – יש את האסכולה שאומרת שהייתה עונה חלשה ושרק בגלל הרמה הנמוכה של הגדולות היה עניין בליגה ושהכדורגל היה רע ובינוני ויש את האחרים שטוענים שזו אחת העונות הכיפיות שהיו פה. אז נכון, מכבי חיפה לא הייתה קיימת, הפועל ת"א בלאומית, בבית"ר היה כאוס ומכבי ת"א ובאר שבע היו מתחת לרמתן הרגילה. ועדיין, אני אומר שהייתה עונה נהדרת לכדורגל הישראלי.

מאמנים

זאת הייתה עונה נהדרת למאמן הכדורגל הישראלי. לברק בכר שהוכיח את גדולתו כשהתמודד עם אינסוף משברים בהפועל ב"ש, ידע להרים את הסגל שלו, לעשות את השינויים הנדרשים, לשפר שחקנים ולזכות באליפות. שנה מעולה לניר קלינגר, שהרים את עצמו אחרי שכבר דשדש כמעט עשור והצליח ליצור קבוצה פייטרית, עם אופי, עם יכולת ורגש בהפועל חיפה. שנה נהדרת לצמד חמד דראפיץ'-ברדה שהפכו את מכבי נתניה לדבר הכי מרענן בכדורגל הישראלי, להחיות שחקנים שנראה היה שכבר לא יצא מהם כלום. שנה טובה ליוסי אבוקסיס שלקח חבורה צעירה, עם המון צעירים מושאלים וגיבש אותה לכדי יחידה לוחמת וממושמעת.

שנה טובה גם בסה"כ לחיים סילבס, שאמנם לא עמד בכל המטרות שהציב לעצמו בקריית שמונה ולא עלה לפלייאוף העליון, אבל הצליח בסופו של דבר להנחיל את השיטה שלו ולצלוח בשלום שנה ראשונה עם איזי שרצקי ובשאיפה לעוד כמה שנים טובות במועדון הזה. זאת הייתה שנה מצוינת אפילו למנחם קורצקי, שכבר ירד ליגה עם שלוש קבוצות ונראה היה שהגעתו חורצת את הגורל של רעננה שנראתה נורא בתחילת העונה, והצליח לייצב את הקבוצה שלו עם כדורגל טוב ונכון, וכמעט עד לגמר גביע, והראה שאולי גם לו יש מה למכור.

שחקנים

וכשהמאמנים טובים, אז גם השחקנים מתקדמים. שנה מעולה להמון צעירים ששיחקו מתחת למאמנים שמוזכרים למעלה. אם אלו המושאלים של מכבי ת"א (פחות של מכבי חיפה) שקיבלו הזדמנויות והתקדמו, שחקנים כמו אור דסה, רוסלן ברסקי, יובל אשכנזי, יונתן כהן, עאיד חבשי ועוד רבים שקיבלו הזדמנויות וניצלו אותן. שנה מעולה לכל אותם שחקנים שנראה היה שהם תוהים ואבודים בליגה, כבר כמה שנים מחליפים קבוצות ופתאום מצאו את הנחלה אם זה בבית"ר ירושלים (שכטר, ורד, קריאף – למרות שזה זמני), בהפועל חיפה (תורג'מן, בן בסט, מלול, שיימן) ובמכבי נתניה (סבע את לוי). שנה טובה לשחקנים כמו חאתם אל חמיד, אורן ביטון ולואי טהאה שהתחילו את העונה עם יכולת בינונית או בושרית, ובגלל פציעות של חברים, ותוך כדי תנועה ועם אימון נכון, השתפרו המון.

הרבה מהשחקנים הישראלים למדו לשחק במערכים משתנים ומתקדמים ולהיות משמעותיים. לשחקן כמו אלי דסה, בסה"כ מגן ימני, שהפך לסוג של ברומטר של מועדון כמו מכבי ת"א, לשחקן כמו חנן ממן, שהתחיל את העונה כשחקן נחמד בהפועל חיפה ובמקום ה-45 בדירוג השחקנים של וואלה, ומסיים כשחקן העונה שלי.

הבעלים

אבל למרות כל הטוב הזה, קשה להיות אופטימיים. הרי ראינו למעלה שאם נותנים למאמנים הזדמנות לעבוד בשקט ולשחקנים לשחק במערכת רגועה, הדברים והעתיד יכולים להיראות טוב. אבל יש משקולת שמושכת את כל הכדורגל הישראלי למטה ואלו הם הבעלים של הקבוצות.

כי בהפועל חיפה לא היה תהליך, הכל היה מקרי וקלינגר מחוסר ברירה ירד לקווים ואם לא היה מצליח במחזור העשירי היה הולך הביתה, ומי יודע מה יישאר מהפועל חיפה הזו בעונה הבאה כשהבעלים לא מחתים אף שחקן ליותר מעונה אחת. אמנם 6 קבוצות לא החליפו מאמן כל העונה (מעריך שכ-3 מהם לא יפתחו את העונה הבאה), אבל מרבית הקבוצות האחרות לא רק שהחליפו מאמן, אלא יותר מאחד. לפני תחילת העונה, 4 מחזורים לתוך העונה, 3 מחזורים לסיום העונה, מסיבות שונות ומשונות. מחוסר סבלנות ורצון. וכשהמאמן בלחץ הוא לא יכול לאמן שחקנים כמו שצריך, לא יכול לסגל שיטת משחק ולתת הזדמנות לשחקנים צעירים.

דיברנו על הבלאגן הניהולי של בית"ר, על איך טביב קובע הכל, ואכן, פתאום במקרה זה עבד לו, בתוך כל הבלאגן הזה בית"ר הצליחה לייצר משהו שעובד ואפילו טביב קיבל מחמאות לכאורה על ניהול המשחק הנכון ומציאות כמו יאקוב סילבסטר. אבל לטביב הייתה הזדמנות פעם אחת להתקדם גם כן, לשנות את עורו, להיות סבלני ולתת לקבוצה שלו לרוץ ולא להיכנס למשחקי כוחות עם הכוכבים שלו, אולי הוא היה יוצא עם אליפות וגדול בעיני האוהדים. אבל זה לא קרה, וכשהכל התפוצץ, מערכת הביוב לא יכלה להתמודד עם כל הזבל והלכלוך ובית"ר חזרה לנקודת ההתחלה, ואולי אף מתחת.

אבל הוא לא היחיד. יצחק שום שפיטר מאמן מצליח בגלל שלא נתן לנכד שלו לשחק, מימר לא ממשיך במכבי פ"ת כנראה כי לא שיתף את הבן של אבי לוזון. עמיר תורג'מן עזב את אשדוד בגלל חוסר ההצלחה שלו, אבל אולי גם כי שלושה שבועות לפני שפוטר זרק מהאימון את תום בן זקן, הקפטן והבאנקר בהרכב של אשדוד, ובמקרה הבן של ג'קי, שכאמור אין לו תפקיד רשמי במועדון. אותו תום בן זקן שרב עם אינברום על פנדל במחזור האחרון למרות שיוסי מזרחי קבע אחרת, ולמי אכפת מיוסי מזרחי שמחר כבר יחזור לנוער של אשדוד? וזה עוד מבלי לדבר על הבלאגן בהפועל עכו ואשקלון. קבוצות ששייכות לעייריה והן כר פורה לניגודי עניינים ושחיתויות.

לסיכום, הייתה אחלה עונה, אבל יכול להיות פה הרבה יותר טוב. ואף מילה על מכבי חיפה. בעצם, כמה מילים.

ג'ורדי

העונה האחרונה של מכבי ת"א היא כישלון, גם שלוש עונות בלי תואר עם כזה תקציב הן כישלון בסופו של דבר. אולי ג'ורדי יכול להיות מרוצה מהעונה הראשונה המלאה שלו כמאמן, אבל מכבי ת"א לא יכולה להיות מרוצה. מגיע לה יותר בעמדת המאמן. למרות כל זה, אי אפשר להתעלם מהתרומה שלו למכבי ת"א והכדורגל הישראלי. ג'ורדי הלך עם קו מסוים שעבד לו שנים, אבל בסופו של דבר הוא משלם עליו את המחיר. הוא החליט שלא יהיה מאמן ישראלי במכבי ת"א, ורכבת המאמנים גרמה לכך שגם המועדון נראה כמו נסיעה ברכבת הרים, ללא מספיק זהות ו-DNA חזק ומובהק של מועדון כמו של בכר בהפועל ב"ש, ולא ברור כרגע איך תראה מכבי בעידן ללא קרויף.

בכל מקרה, לא ניתן לסכם את הקדנציה הכוללת שלו כרעה. אי אפשר לחשוד שאני אוהד את הצהובים, אבל בחיי, העליהום והשנאה התקשורתית להולנדי גרמו לי לפעמים לרצות קצת, רק קצת, שיראה להם ולכולנו. שיראה שאפשר לייצר מערכת בריאה, מקצוענית ומוצלחת, עם סטנדרטים גבוהים, מבחינת רמת אימונים, היררכיה וסדר במועדון, שקט תעשייתי ויחס לתקשורת. והוא הצליח בזה. הצליח להרים את הרף גבוה יותר ולגרום להפועל ב"ש לשאוף וגם להגיע לרף הזה, והוא מהווה מודל שבמכבי חיפה לפחות אולי מנסים לחקות, בחוסר הצלחה. הגדולה האמיתית בעיני של ג'ורדי היא שהוא גרם לכך שגם כשלא הולך לקבוצה ברגעים קשים, היא לא מתפרקת לגורמים, לא יוצא לכלוך והיא לא נראית כמו מכבי חיפה. וזה לא מעט.