הימים האחרונים לא פשוטים לי. מצד אחד אני פטריוט גדול ותומך בישראלים בכל תחרות אפשרית החל משחיה צורנית לנבחרות ועד שבץ נא למטיילים בדרום אמריקה, אבל סדרת הגמר המרתקת של ה-NBA מציבה בפניי בעיה קשה.

מצד אחד יש את דיוויד בלאט. מה עוד אפשר להגיד על המאמן האגדי הזה שרק לפני שנה וקצת השלים זכיה באליפות אירופה עם מכבי תל אביב ששלחה אותי, יחד עם ההמונים, לערב מלא שמחה בכיכר רבין? אני כל כך אוהב את דיוויד עד שבמשך כל השנה האחרונה, כל עיתונאי ספורט, או שחקן, שאמר עליו מילה רעה נכנס אצלי מיד לרשימה של האנשים שאני מעדיף שיקרה להם משהו רע (כמו הרשימה של האנשים הרעים של אריה במשחקי הכס).

מצד שני, סטף קרי. מכירים את זה שאתם מגלים שיר חדש או סדרה חדשה לפני כולם ואז כשכולם מתחילים להעריץ אותה אתם מקפידים להזכיר לכולם שאתם הייתם הראשונים? אז אני וסטף קרי. עוד מהימים במכללת דווידסון האלמונית, שבה הוא היה פשוט זורק שלשות מהחצי כדי להתחמק משמירה, הרוצח עם פני התינוק תפס את עיני ומאז אני עוקב אחריו באדיקות ומייחל להצלחתו בליגה של הגדולים.

מבחינתי, לקרי יש את הזריקה היפה ביותר שיש לליגה הטובה בעולם להציע, כדרור ברמת מיומנות הזויה, כריזמה לא שחצנית (מישהו אמר לברון?) וחוזה מאוד נמוך יחסית לעובדה שהוא ה-MVP של עונת הכדורסל האחרונה. איך אתה יודע שאתה אוהב שחקן? אם אתה משחק NBA בפלייסטיישן, מקבל בחירה 2 בדראפט ובמקום לקחת איזה שחקן מפלצת אתה בוחר בילד השברירי עם בעיות הקרסוליים וההגנה הסבירה.

אז מגיעה סדרת הגמר ואני קם לראות את המשחקים ובסל של קליבלנד אני שמח בשביל דיוויד, ובסל של גולדן סטייט אני מאושר בשביל סטף וזה קצת מוזר בספורט תחרותי, אז החלטתי שאני לוקח החלטה ואני הולך עם גולדן סטייט בגלל היופי של המשחק, בגלל שלברון משחק בקבוצה השניה ובגלל סטף. סטף קרי

*אם דיוויד בלאט יקח אני משנה את הפסקה האחרונה. מה אני לוזר?