אתה רואה את רכבת המאמנים בליגת העל, את הפיטורים התכופים, את אותם שמות רצים באותן קבוצות, את אותם מינויים שמראש אתה יודע שיגמרו בבכי. עוד מאמן אלמוני שמוחתם על ידי בעלים דומיננטי שכנראה יפטר אותו בפיצוץ הראשון, השאלה היא רק מתי זה יגיע.

ואז פתאום נפל לי האסימון. המאמנים בליגת העל שלנו משחקים במשחק אינסופי של סולמות ונחשים. אתם יודעים, זה ששיחקנו בתור ילדים. כולם מחפשים איזה סולם כזה שיעלה אותך, לא לפסגה אולי, אבל לפחות איזו שורה או שתיים למעלה. הבעיה היא בד"כ שלמאמנים מסוימים ובקבוצות מסוימות, ממש באותה משבצת שבה נמצא הסולם, נמצא גם הנחש שמוריד אותך לאותה נקודה.

והם משחקים כל אחד בתורו, מגלגלים את הקוביה, עולים על הסולם הקצר, עם חוזה נמוך וקצר שלא משלמים בו אפילו נסיעות, ומיד נופלים בחזרה לאותה נקודה. הראובן עטרים של הליגה, האלי כהן הלא שריף, מנחם קורצקי, שלומי דורה, גיא לוי ועוד. במין לולאה אינסופית כזו. בעונה שעברה כשאלי כהן הלא שריף פוטר מהפועל חיפה, אמר הבעלים יואב כץ: "אני בטוח שעוד ניפגש". מאמין שזה יקרה לפחות פעמיים, מתישהו הוא יקרא חזרה לדגל, ואם זה לא יהיה הוא אז שלומי דורה. כן, להפועל חיפה הולך בינתיים העונה לא רע, מין תלכיד חד פעמי כזה שמחובר טוב ומצא אחד את השני, מקווה בשבילם שזה ימשיך. אבל זה כנראה ייעלם עוד שנה שנתיים במקרה הטוב ואז גם קלינגר יחזור למעגל הזה.

סולם טביב

ויש כאלה שחושבים שהם קצת יותר חכמים, הם מנסים לדלג על הסולמות הקצרים האלה, מתחמקים מהם כי הם שואפים לסולם גבוה יותר. מקרה חריג מאוד הוא זה של קובי רפואה, שאחרי עונה מעולה במכבי פ"ת ועוד ארבעה מחזורים רעים, לקח סולם בכיוון למטה, לליגה הלאומית להפועל ת"א, בשאיפה שסולם הקבוצה הגדולה ישים אותם במקום אחר, בשורה גבוהה יותר, בליגה של כאלו שאימנו ב"קבוצה גדולה". גם אם היא חדלת פרעון בליגה השנייה, וגם היא במועדון מבורדק כמו בית"ר ירושלים. העניין הוא שגם אלו שעולים על הסולם הגבוה יותר, מורדים על ידי הבעלים הנחש בעצמו לאותה נקודה בסופו של דבר ואולי אפילו קצת יותר מושפלים.

מי הדג ומי הדייג?

ויש את גיא לוזון. הוא כבר היה בהפועל ת"א, יכל להיות הגיבור שלהם, זה שמשאיר אותם בליגה. והוא היה משאיר אותם בליגה. ובונה את עצמו ככה לאט לאט. אבל לוזון לא היה מוכן לזה. זה לא שהוא פחד להוריד את הפועל ליגה, הוא ידע שזאת הזדמנות שלו לצאת ולתפוס סולם ממש גבוה. הייתה לו אפשרות לחתום בבית"ר לאחר מכן, אבל הוא הסתכל גבוה יותר. הוא חמד את מכבי חיפה ומכבי ת"א שבדיוק היו על סף פיטורי מאמן זר.

יעקב שחר בלע את הפיתיון ומשך את לוזון במעלה הסולם. או שאולי זה היה הפוך. שחר, שכרגע הוא האשם בגדול במצב של מכבי חיפה, היה הדג ולוזון הפיתיון. וככה עלה למעלה משהו כמו 5-6 שורות, סולם ממש ארוך. והוא הצליח להגיע הכי גבוה כמעט שאפשר בכדורגל שלנו. אבל בכדורגל אין קסמים ואין קיצורי דרך, כל דבר צריך לבוא בזמנו כשהוא מתאים. וכשאתה מגיע לקבוצה גדולה, ולא מצליח, הנפילה ממש ממש כואבת. ממאמן מבטיח, או אולי אחד שיש חשש האם מתאים לרמות האלה, אתה חושף את כל הקלפים שלך ואתה פתאום בפרונט וכל תנועה ומילה שלך נבחנות באלף זכוכיות מגדלת.

אמרו על המצב במכבי חיפה שלוון לא אשם אלא מי שמינה אותו, ואכן לשחר אשמה גדולה, אבל לא רק במינוי עצמו. לוזון הפך בעיני כולם לכסיל שלא יודע מה זה בכלל כדורגל, אבל מגיע לו קצת יותר קרדיט מזה. הוא כן הצליח בקבוצות מרכז טבלה כמו בני יהודה ומכבי פ"ת וכן כמעט לקח אליפות בלגיה עם סטנדרט ליאז'. לא מספיק ל"הטריף" כדי להגיע להישגים האלה. אז לוזון לא היה האיש שיכול להוציא את העגלה הירוקה מהבוץ, אבל המצב במועדון עושה גם לו עוול. כי הקבוצה שלו בסה"כ נראתה אתמול טוב, ובאמת כי שבמועדון בריא היה מנצח אתמול 0-4 ואולי גם בדרבי. אבל מכבי חיפה היא היום מועדון מפורק ולחוץ עם משקולת 100 קילו על כל כתף של כל שחקן בכל מסירה, בכל בעיטה בכל מתפרצת של היריבה, ואת זה כרגע שום מאמן לא ישנה.

שלא תבינו לא נכון, בליגה כמו שלנו שבה זוכרים אותך לפי המשחק האחרון שלך לוזון אכן היה צריך לעשות את מה שעשה, אבל לקחת בחשבון את ההשלכות. והנה, הוא ירד במעלה הנחש והוא מסיים את הקדנציה שלו במכבי חיפה עם כבוד רמוס, אחרי שעשרות אלפי אוהדים ופרשנים חובטים בו בכל מדיה אפשרית. ולוקח זמן לטפס בחזרה, תשאלו אותו בעצמו, שאחרי שאימן את הפועל ת"א אי שם ב-2007, לקחו לו עשר שנים להגיע לקבוצה כמו מכבי חיפה, רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה.