אהלן לכולם. אז "סאמרסלאם" 2018 נרשם בספרים במלוא הכוח, והפנים כבר מביטות אל עבר האירוע הבא של ה-WWE, שיתרחש ב-16 לספטמבר – זהו, כמובן, "Hell in a Cell". לפני שנצלול פנימה לניתוח מעמיק יותר, נסכם את סאמרסלאם בגדול. איך? אני חושב שהאירוע אמנם כלל פגמים פה ושם, אבל בסה"כ באמת ניתן להגיד שהיה מוצלח מאוד, ועבור רבים הצליח להאפיל על הציפיות שקדמו לו. חלק מקווי העלילה הגיעו לסופם, ובאחרים היו אירועים מכוננים אשר קידמו את העלילה לקליימקס הבא.
דבר אחרון שאציין לפני שנקפוץ פנימה, זה האירוע המקביל של NXT, שהתרחש יום לפני הסאמרסלאם: טייקאובר ברוקלין 4. כל מי שראה אירוע טייקאובר מימיו, יודע שאין כיום אירוע טייקאובר גרוע, ושהם רק משתפרים מפעם לפעם; ולאלו שעדיין לא הספיקו ליהנות מטייקאובר, אני ממליץ לכם בחום רב לראות את האירוע האחרון, שסיפק 5 קרבות פנטסטים שלא אכזבו, ברמה הגבוהה ביותר של עבודה טכנית בתוך הזירה שאפשר לבקש. יאללה, קופצים פנימה לסאמרסלאם.
נתחיל עם הפרי-שואו, ופה חייבים להגיד שהייתה אכזבה גדולה. קיבלנו שלושה קרבות, וכולם, ללא יוצא דופן, הסתיימו ב-Roll up victory. ואם תפקיד הפרי-שואו זה להלהיב את הקהל, לחמם אותו, ולגרום לו להיות קולני ורועש באירוע עצמו, אז קשה לקבל זאת כשכל הקרבות מסתיימים בצורה חלשה שכזו. עוד בעיה עם קרבות הפרי-שואו היא שהם היו בעצם חסרי משמעות, וסבלו מסינדרום ה-50:50 בוקינג, שב-WWE, לצערנו, כל כך אוהבים לנצל. אלמאס וזלינה וגה ניצחו בסאמרסאלם – ואז בקרב חוזר, יומיים לאחר מכן, הפסידו בסמאקדאון לרוסב ולאנה; ה-B-team נפלו, תרתי משמע, לתוך עוד ניצחון מלא מזל על ה-Revival (שבאמת מגיע להם הרבה יותר), ובערב שלמחרת, בקרבות יחידים חוזרים, הפסידו לשני חברי ה-Revival בנפרד. אז מכל המתאבקים האלו, אף אחד לא יוצא מהשבוע הזה כשהוא מרגיש חשוב או חזק יותר; 50-50, מאכזב.
בשלב הזה התחלתי מעט לדאוג שמא יהיה האירוע לברווז צולע, במיוחד כשברקע ההשוואה לאירוע הטייקאובר בערב שלפני, שעתידה הייתה להיות כואבת במיוחד. אבל אז דברים התחילו לתפוס צורה. הקרב הראשון שקיבלנו היה על החגורה הבין-יבשתית, והדבר נעשה בחוכמה – התחילו את האירוע עם דין אמברוז, שפשוט יצא החוצה בלי שום הכנה – מה שכמובן הקפיץ את הקהל לרגליים והבטיח רעש והתרגשות לקראת הקרב. הקרב בין רולינס לזיגלר היה מהיר, קצבי וטכני להפליא – כפי שהיה ניתן לצפות משני סוסי עבודה טכנים. לא היה משהו מפתיע בתוצאה, כשאמברוז איזן סוף סוף את המספרים מול זיגלר ומק'נטייר, ועזר לחברו לזכות בחזרה בחגורה. היה זה קרב ראשון ברמה מעולה בזירה ותוצאה מספקת עבור הקהל.
משם התקדמנו לקרב על אליפות הזוגות של סמאקדאון. הקרב היה אימפקטי מאוד, כלל המון מהלכים מאוד מרשימים מצד שני הצוותים, ובגדול נהניתי מאוד מהקרב הזה. לא הייתה פה רמה טכנית סופר-מרשימה מצד הצמדים, אבל זה גם לא נדרש. עם צוות ברוטאלי כמו רואן והארפר, אתה רוצה לקבל פשוט מהומת אלוהים אלימה, וזה בדיוק מה שקיבלנו. הסיום היה אולי מעט אנטי-קליימקס, אבל הגיוני, אם מנסים לשמור על הניו דיי מפני הפסד נקי. אני חייב להודות שכשראיתי את הקרב, הייתי על גבול המודאג מבריאות המתאבקים, שכן היה באמת נראה שהם מבצעים דברים מסוכנים בזירה, ולכן גם לא הופתעתי לשמוע בדיווחים שאחרי האירוע על החשש לפציעה של רואן בידו. החשש אומת כבר בדיווחים עד לסמאקדאון יומיים אחרי, ולכן הוכרז קרב חוזר בתוכנית הכחולה. חובה לתת הרבה כבוד לרואן, שעם יד פצועה עשה קרב ברוטאלי נוסף של עשרים דקות בסמאקדאון, בסופו החגורה החליפה ידיים ועברה לאלופים החדשים – הניו דיי. רואן הסופ"ש יהיה בדרכו לברמינגהאם, אלבמה (מרפאת הספורט המשובחת בה ה-WWE משתמשים כבר שנים), בשביל לנתח את היד הפצועה והוא אמור להיות מחוץ לפעולה מספר חודשים.
אם תשימו לב, מרגע זה כל הקרבות הבאים שהיו קשורים לצד של RAW, היו בעצם קרבות Squash קצרים. ברון סטרומן חיסל את קווין אוונס תוך דקה ו-50 שניות, פין באלור ניצח את בארון קורבין תוך דקה ו-35 שניות ורונדה ראוזי התעללה באלכסה בליס במשך ארבע דקות בדיוק לפני שזכתה באליפות הנשים הראשונה שלה בעולם ההתאבקות. אפילו הקרב המרכזי של האירוע, עליו עוד נדבר בהרחבה, לא בדיוק היה ארוך – למרות שהיה מלא באירועים – וארך רק שש דקות ו-10 שניות. אם נתייחס לרגע לאירוע הזה כאל "תחרות" בין סמאקדאון ל-RAW, אין שום ספק שסמאקדאון פשוט נתנו לצד האדום כיתת אמן בהצגת קרבות לפני אירוע וקידומם של קווי העלילה עם קרבות מספקים ומלאים בזירה.
היה מעט חבל לראות את קווין אוונס מפסיד בצורה כה חד-צדדית, שכן בכל זאת מדובר באלוף אוניברסלי לשעבר, ובמי שכביכול אמור להיחשב לטאלנט טופ קארד בחברה. ברור שהבוקינג של ברון סטרומן הוא מפלצתי, אבל עדיין היה אפשר לתת לקווין אוונס להכניס התקפה אחת או שתיים. במציאות, הוא לא קיבל דבר, ואפילו "סטון קולד" סטיב אוסטין ביקר זאת לאחר האירוע, כשאמר שהוא מקווה שאוונס יצליח לבנות את עצמו בחזרה לאחר שסיים את חלקו בלגרום לסטרומן להיראות טוב. דווקא הקרב של בארון קורבין ופין באלור הצליח להפתיע אותי. לא ציפיתי לראות את ה-Demon מופיע לראשונה מזה יותר משנה, וראוי להתעכב על כמה דברים שלמדנו מהקרב הקצר הזה. גם אחרי כמעט שנתיים של בוקינג מאכזב, ברגע שבאלור יוצא בתור השד, הוא מרגיש אוטומטית כמו Top Guy. חשוב מכך, הוא מרגיש כמי שמהווה איום לגיטימי וכמתמודד אמין לזכייה בתואר האוניברסלי. אם הייתם מעמידים בזירה את באלור ה"אנושי" פנים מול פנים עם ברוק לסנר – קשה היה למכור לאנשים שהבחור הצנום הזה יצליח לאיים על לסנר המפלצתי; אבל הסאמרסלאם הוכיח שלאלטר-אגו של באלור יש השפעה אדירה על תגובת הקהל, ואחרי האירוע אני הרבה יותר אופטימי בנוגע לעתיד של באלור בטופ קארד משהייתי לפניו.
הקרב של רונדה ראוזי ואלכסה בליס התנהל בצורה צפוייה, היות ואף אחד לא חשב שלאלכסה יש סיכוי מול ראוזי האימתנית. רגע יפה נרשם לפני הקרב, כשנאטליה ניידהארט יצאה כדי להיות בפינה של ראוזי. ניידהארט, אשר שכלה לפני כשבועיים את אביה – מתאבק העבר האגדי, ג'ים “The Anvil” ניידהארט – קיבלה תמיכה ואהבה גדולה מהקהל והודתה להם דרך הטוויטר, בכותבה כי היא "הייתה ממש צריכה את זה". בקרב עצמו, היה שימוש מאוד יפה בעובדה שלאלכסה בליס יש מרפקים כפולים, כשראוזי יכלה להשתמש בהכנעות היד שלה ליצירת תמונה מעט מפחידה, אבל מאוד אפקטיבית. דבר שבכל זאת צריך לציין לרעה, הוא ה-Trash Talk של ראוזי בזירה במהלך הקרב – שהיה לא במקום ולי אישית אפילו הפריע להיכנס לאווירת הקרב. אולי עדיף עבורה לדבר פחות, או לכל הפחות למצוא נושאים טובים יותר.
לפני שנתפנה לדבר על ה-Main Event, נתמקד בקרבות הנותרים מהצד של סמאקדאון – ונתחיל עם קרב אליפות הנשים. כתבתי בטור הקודם שהסיפור של הקרב הזה יהיה בין הטובים ביותר כבר בכניסה לאירוע, ועבורי הוא כזה, גם ביציאה ממנו. ללא ספק, זהו הסיפור המעניין והדרמטי ביותר שיש ל-WWE להציע כרגע. מילה טובה חייבת להיאמר לכרמלה, שקיבלה הרבה ביקורת בחודשים האחרונים על רמתה הטכנית הלא מזהירה בזירה; הקרב המשולש הזה, היה הקרב הטוב ביותר שכרמלה סיפקה בקריירה שלה. היא הייתה בזירה עם שתיים מהמתאבקות הטובות ביותר בחברה, בדמות בקי לינץ' ושארלוט פלייר, והצליחה לעמוד בקצב שלהן ולהיראות שייכת לרמה הזאת, אז באמת שמגיע לה kudos.
אבל הסיפור תמיד היה סביב בקי ושארלוט. התקיפה של בקי את שארלוט, חברתה הטובה, אחרי הקרב בו האחרונה ניצחה, הייתה רגע ענק, והקהל הגיע בו לעוצמת שיא. רק בסוף האירוע הוא היה רועש יותר, וזו עדות לדרמה שהצליחו לייצר פה. לדעתי היל בקי לינץ' זהו פרוספקט סופר מעניין, ואני סקרן מאוד לראות מה היא יכולה לעשות בתפקיד ה"פורעת" שאיבדה שליטה מרוב אכזבה. אבל אם ב-WWE חשבו לרגע שהקהל יהיה מוכן פשוט להתחיל לשרוק בוז לבקי לינץ' הסופר-אהובה, במקום לשארלוט, שנחשבת למועדפת על-ידי ההנהלה – הם הולכים לחוות אכזבה ענקית. ראינו את זה מיד בסיום הקרב, כשהקהל שרק בוז צורם דווקא לשארלוט, שניצחה בקרב, והמשיך לעודד את בקי – ואחרי שהיא תקפה את שארלוט, הקהל רק עודד אותה חזק יותר. מבחינת הקהל, בקי לינץ' צודקת בכך שהיא כועסת על ההזדמנות הנקייה ששארלוט גזלה ממנה. יומיים אחרי האירוע, בסמאקדאון, בקי חתכה פרומו בו ניסתה בכל מאודה לגרום לקהל לשרוק לה בוז; הפרומו היה מעולה ומלא להט ומרירות, אבל היה ברור לחלוטין שהקהל לא ישרוק לה בוז (אפילו כשהיא האשימה את הקהל, בחוסר הגיון מוחלט, שהוא "לא עודד אותה באמת"). סממן ראשון לכך שגם בתוך ה-WWE מבינים שזה לא יעבוד כך היה בסרטון היוטיוב שמסכם את הפרומו של בקי מהתוכנית, בו הושמטו ונחתכו כל השורות בהן בקי האשימה את הקהל. אם תלכו לראות את הסרטון הזה עכשיו, אתם תקבלו רושם של בקי לינץ' בתור בייביפייס Badass, שמאסה באכזבות שהיא נאלצה לבלוע. אני מרותק לגלות לאן הסיפור הזה ימשיך מפה.
המיז ודניאל בריאן סיפקו קרב עם סיפור מעניין והרבה מאוד פסיכולוגיה בתור הזירה. כל פעם שהמיז העתיק את אחד המהלכים של בריאן, בריאן היה בולם אותו ומחזיר לו באותו מטבע, והסיום היה סופר נכון והגיוני עבור קרב ראשון בפיוד הזה. כולי תקווה שיצליחו לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, כי עם הרגש, ההיסטוריה והדמויות שבו – דבר לא חסר. כרגע השלב הבא יהיה קרב זוגות מעורבים, של המיז ואשתו מול בריאן ואשתו. לא מלהיב, אבל בסדר; אם הייתי יכול לעשות את בוקינג החלומות שלי, הייתי מגיע כל הדרך לראסלמאניה מבלי שבריאן מצליח להביס את המיז, ושהמיז יגיע לאירוע בתור אלוף ה-WWE – וכך יהיה זה קרב אליפות; לדעתי הקהל יהיה בטירוף חושים מוחלט, אבל נחכה ונראה מה צופן בעתיד. הקרב של נאקאמורה והארדי קיבל את משבצת המוות של הקרב שצריך להרגיע מעט את הקהל מקליימקס אחד (AJ מול ג'ו), כדי שיוכל להתחמם מחדש לקרב של ראוזי, ואז של רומאן מול ברוק. הרמה הטכנית בזירה הייתה סבירה לחלוטין ואין לי תלונות, אבל היה ברור מראש שהקרב הזה לא יהיה מרגש עד דמעות. הוא היה סביר לחלוטין, וזה בערך כל מה שניתן להגיד עליו. טוב, כמעט הכל: ג'ף הארדי הוא פשוט מטורף. הבן אדם בן 40 ולאחרונה הודה שהוא מתמודד עם כאבי גב חזקים בחודשים האחרונים, ושהייתה לו בעיה בעצב ביד – והיד בעצם "רדומה" מספר חודשים – ואז הוא נופל כך לצד המזרן. בראיון השבוע אמר שפיזית הוא מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו – אז מה נגיד, רק שלא ייפצע, המטורף הזה.
ערב האירוע הימרתי שקרב הערב יהיה סמואה ג'ו מול AJ סטיילס, והם לא איכזבו, בלשון המעטה. הקרב לא היה מהיר במיוחד, אבל זה גם לא היה דרוש. במשך כמעט 25 דקות השניים סיפקו בהדרגה קרב קלאסי בזירה, כשהקהל מוצא את עצמו נגרר יותר ויותר אל תוך הקרב, עם כל מהלך ושינוי מומנטום נוספים. מדהים לראות איך כל דבר קטן שג'ו עשה בזירה נראה הרסני ועוצמתי. בקרב הזה היו דברים שלרוב אני שונא: סיום DQ, דיבורים לפני ובמהלך הקרב, אבל להגיד שאפילו אחד מהדברים האלו הפריע לי, יהיה פשוט לשקר. הפיוד בין השניים מתחיל להיראות כאחד המעניינים ביותר של ה-WWE בשנים האחרונות וזו אפילו לא ההתחלה. אם נתייחס לכך כאל ארוחת גורמה, הקרב הזה היה רק המנה הראשונה (קיבלנו כמה Appetizers לפני הקרב בדמות החלפת המילים בין ג'ו ל-AJ, וביסוס העובדה שהפיוד הזה יגיע לקווים אישיים, עם העירוב של אשתו ומשפחתו של AJ), ואני לא יכול לחכות למנה המרכזית – הקרב הבא שלהם, שיהיה כמעט בוודאות בתוך הכלוב ב-HiaC. עבורי, ג'ו התבסס בזכות הקרב הזה, ובזכות מילותיו במהלכו ולאחריו, בתור ההיל האפקטיבי ביותר ב-WWE בחברה כרגע, אם טרם עשה זאת. הבן אדם פשוט מדהים.
ולבסוף הגענו אל הקרב המרכזי של הערב. היה ברור עוד לפני האירוע שהקרב הזה עלול להיות מאוד בעייתי, וכי יש סכנה ממשית שייהרס בגלל זלזול מצד הקהל. בכל הבוקינג של וינס מקמהאן מסביב לקרב הזה, ובחודשים האחרונים בכלל, הוא הוכיח שהוא לא חסר מושג כפי שמציגים אותו לעיתים. ההחלטה להוציא את ברון סטרומן לפני תחילת הקרב הייתה פשוט גאונות. זה הבטיח למעשה שהקהל לא ישרוק בוז במהלך כל הקרב, אלא יהיה מרותק למה שיקרה – כי הוא יחשוב שהוא הולך לראות את סטרומן פודה את המזוודה שלו. עוד עובדה, שלגביה התברר שוינס מקמהאן צדק לחלוטין, היא הבוקינג שהוא נתן ל-Championship Reign של לסנר. הקהל היה כל כך נואש לראות אותו מפסיד, שרומאן ריינס קיבל פופ על כך שהצליח להצמיד את לסנר אחרי האנדרלמוסיה בקרב. שוב, לא חשבתי שאשכרה אכתוב את זה: רומאן ריינס קיבל פופ על נטילת האליפות האוניברסלית מידי ברוק לסנר. חייבים גם לציין את המכירה שלסנר עשה בקרב הזה. תגידו עליו מה שתרצו – הוא אחד המקצוענים הטובים ביותר, וכשהוא מקבל משימה – הוא מצליח לגרום לכל דבר להיראות אמין. המסך Went to Black במהירות מבלי לתת לריינס יותר מדי זמן לחגוג מול המצלמה, אולי מחשש של מקמהאן העדיף לסיים את זה מהר, לפני שהקהל יבין שעבדו עליו, ושסטרומן לא הולך להצליח לפדות את המזוודה שלו. המשך לבוקינג הגאוני קיבלנו ב-RAW שאחרי, כשריינס מיד העמיד את החגורה להגנה בקרב (בפעם הראשונה ב-RAW מזה כמעט שנתיים) מול עוד פייבוריט ענקי של הקהל בדמות פין באלור, וגם פה צריך לתת קרדיט מסוים למכירה שעשה רומאן ריינס לפין באלור. השניים נלחמו עד עכשיו שלוש פעמים (ניצחון לבאלור ושניים לריינס), ובכל פעם שהם נפגשים, הם מספקים קרב מעולה – ועכשיו ריינס מוכר את הנשמה שלו לבאלור. דבר שיפה לראות. טוויסט אחרון בעלילה קיבלנו כשהשילד התאחדו בסוף הערב בשביל להגן על ריינס ולא לתת לסטרומן להשתמש בחוזה שלו גם בערב שאחרי ב-RAW. יכול להיות שפה קיבלנו גם תשובה חלקית למסתורין סביב להחלטה שלא לתת לריינס את הניצחון כבר בראסלמאניה. יכול להיות שוינס לא רצה לתת את החגורה לריינס כל עוד הוא לא יכל לבסס אותה בפופולריות עם תמיכה של השילד, מה שהתאפשר רק לפני שבוע, כשדין אמברוז חזר מפציעה ארוכה.
לסיכום האירוע, ולסיבה בגינה אני חושב שאפשר להכריז עליו כהצלחה גדולה: דיוויזיית האליפות האוניברסלית ב-RAW סוף סוף לוהטת כמו שדיוויזיית טופ קארד צריכה להיות. שארלוט ובקי לינץ' מתקדמות לפיוד אדיר, וכמוהן גם סמואה ג'ו ו-AJ סטיילס; בנוסף, המיז ודניאל בריאן ממשיכים לחמם את הפיוד שלהם לנקודת רתיחה. ובסופו של דבר, זה בדיוק מה שאפשר לבקש מאירוע בסדר הגודל הזה – אקשן טוב בזירה, ושנצא מהאירוע מלאי סקרנות לקראת ההמשך. סאמרסלאם לא היה אירוע מושלם, אבל עבורי ייזכר בתור אחד מאירועי ה-PPV המוצלחים והמהנים יותר מזה זמן רב.
תודה לכל מי שקורא ומגיב פה או בפייסבוק, אני מאוד שמח לראות שיש עניין ומבטיח שניפגש בפעם הבא עם ה-Preview וההכנה ל-Hell in a Cell!
