בעקבות המינוי של ניר דוידוביץ למאמן השוערים של מכבי חיפה אני רוצה לשתף אתכם במה אני מרגיש בעניין ניר דוידוביץ שאותו אני מעריץ עד היום.
את היום בו בפעם הראשונה הכרתי וראיתי על המגרש את ניר דוידוביץ, לא אשכח כל ימי חיי. בתאריך 4.11.95, יום שבת, מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים בטדי, הייתי אז בן 10. בית"ר קיבלו פנדל ודוידוביץ הצעיר עמד בשער ללא פחד ומורא מול הבית"רים, ותוך כדי שאני עוצם עיניים ומציץ מבין האצבעות ומסתכל מה הולך לקרות, דוידוביץ הגדול עצר את הפנדל, ומאותו רגע השוער האלמוני באותם ימים, נגע לי בלב. לא האמנתי שאני אוכל לאהוד שחקן כדורגל ברמה כזאת.
למי שלא זוכר, באותו היום בשעות הלילה המאוחרות, ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין נורה בגבו בכיכר מלכי ישראל, והיום הזה הפך ליום אבל לאומי. אבל מה שאני בתור ילד קטן בן 10 בלבד (ומבלי לפגוע ברגשות אנשים אחרים), אזכור מהיום הזה, הוא היום שבו הכרתי והתחלתי להעריץ אגדת כדורגל בירוק. עד היום התמונה שלי עם ניר שהצטלמתי איתו באחד מהאימונים הפתוחים בקרית אליעזר, מתנוססת אצלי בגאווה בסלון. כל הארון שלי היו תמונות ופוסטרים של דוידוביץ. בקבוצות הכדורגל ששיחקתי בהן עמדתי בשער, וניסיתי לחקות כל תנועה של השוער שהערצתי ואמשיך להעריץ כל חיי. אני זוכר שרציתי להיות כמוהו ואפילו זכיתי לכינוי "דוידוביץ" בקבוצה בה שיחקתי ובבית הספר שבו למדתי.
כל שנה ושנה ניר דוידוביץ העצים את שמו ונתן את כל כולו ואת גופו למועדון הירוק וגם לנבחרת ישראל. כל נגיעה, עצירה או זינוק שלו על המגרש העלו בי את תחושת הגאווה בבנאדם שהערצתי. היום השחור ביותר מבחינתי בתור מעריץ של התמנון היה במשחק נבחרת ישראל נגד נבחרת ספרד. דוידוביץ נותן את משחק חייו נגד הנבחרת החזקה באירופה ומספק הצלות מטורפות, ועם כל הביטחון מהמשחק ההירואי שהוא נותן, בדקה מסויימת דוידוביץ מחליט לצאת מרחבת ה-16 לחטוף כדור לראול, חלוץ ריאל מדריד ואגדה בפני עצמו. דוידוביץ מנסה ללהטט עם הכדור במקום להרחיק, וברגע אחד אכזרי מסובב את הברך, נפצע ומוחלף. באותו רגע הרגשתי שחרב עליי עולמי וכמובן גם על אוהדי מכבי חיפה והנבחרת.
רבות דיברו אז בתקשורת על הפיספוס של הכישרון מהכרמל, וידעו לספר שבמשחקים האחרונים היה תחת מעקב של סקאוטים רבים מרחבי אירופה, ושהפציעה הקשה קטעה את המשך הקריירה המזהירה שציפו לו. בעקבות הפציעה הקשה, דוידוביץ יכל לפרוש מכדורגל ולטפל בברכו הפגועה, אבל כנראה שניר קורץ מחומר של אלופים. הוא החליט להילחם בפציעה ולנסות להתגבר עליה ולחזור במהירות למגרשים, ואז שוב נפצע, הפעם בכתף, ושוב מחליט להשתקם בהקדם האפשרי ולחזור לשער של הירוקים. וכך ניר דוידוביץ הפך בעיניי וגם בעיני רבים לא רק לשחקן גדול, אלא גם לבנאדם עם כוח רצון מטורף ומושא להערצה לדורות של שחקנים ואנשים שנפצעו, וצריכים דוגמא חיה לאדם, שלמרות הפציעות הקשות, חזר בכל הכוח למגרשים והמשיך לזנק לרגלי החלוצים במטרה למנוע מהם להבקיע לשערו ולשער מכבי חיפה.
דוידוביץ לעולם יזכר כסמל של מכבי חיפה וכאחד הכוכבים הגדולים שלה, ובעיניי תמיד יהיה הבנאדם והשחקן שמסמל יותר מהכל את הרוח של מכבי חיפה הגדולה. תודה רבה לך ניר דוידוביץ על שנים יפות בתור שחקן, ומאחל לך בהצלחה בתפקיד החדש במועדון שכולנו אוהבים.
