נורדיה – פעם שישים ושלוש.
'מזל שיש אותך,
תמיד את מנגנת,
תמיד שלמה עם עצמך…'
צעיפים מונפים, נעים בגלים קלים לפי קצב השיר שמלווה את השחקנים מחדר הלבשה למגרש. וגם אם פה ושם מנסרים זיופים צורמים את שמי המדבר של מעלה אדומים, דבר לא מפריע לפסטורליות, לאמונה, לרצון להגיע למטרה ולהישאר בראש הטבלה גם אחרי המחזור הרביעי.
אחת בצהריים, שעה די נוחה, שאפשרה להביא כמות גדולה יחסית של כארבע מאות אוהדים, ביניהם לא מעט פרצופים חדשים. מולנו התייצבו כחמישים בני רהט, שהשתלבו די טוב בנוף המדברי של צפון יהודה.
נראה שגם השחקנים שלהם מרגישים בבית ומהרגע הראשון משתלטים על המגרש. לבושים מכנסים לבנים וחולצות הסוואה ירקרקות, שמתמזגות לא רע עם הסינטטי, שרק גששים מנוסים יכולים להבחין בהם, כל זה מקשה על שחקני נורדיה במדי תכלת, לעקוב אחריהם ולפתח את המשחק הרגיל. חוץ מזה האורחים מהנגב נחושים, מהירים וחדים ושלנו עסוקים בעיקר בלהרחיק את הכדורים בצורה סתמית, או לאבד אותם במסירות לשטחים מתים, בצורה הכי מילולית שיש. מזל ששומר החומות שלנו ממשיך את יכולתו הטובה ודואג שהרשת תישאר נקיה, לפחות עד דקה שלושים ואחת.
אולי זו השמש שסנוורה, חוסר ריכוז רגעי או סיבה אחרת שיצרה בלבול. כדור חופשי נוחת ברחבה ושחקן רהט, שהסתתר מתחילת המשחק בתוך הדשא, דוחף אותו פנימה ומעלה את האורחים ליתרון. יתרון שמחזיק מעמד עד סוף המחצית.
בהפסקה אני פוגש את אתגר. אתגר הוא אחד שיודע. אני סומך על המילה שלו וכשהוא אומר שאנחנו מנצחים אני מאמין לו ובכל זאת עולה מעט סקפטי חזרה ליציע.
המחצית השנייה מתחילה לכאורה כרגיל, אבל יש משהו אחר באוויר. מן תחושה מוזרה שלא ניתנת להסבר במילים, בעיקר למי שלא נכח במקום. עידוד ללא הרף עם אנרגיות מטורפות, שדוחפות את השחקנים, יוצרות מסירות מדויקות יותר, אם כי עדיין זה לא מתורגם לפרקטיקה בסיסית של כדור ברשת היריבה, מה שלא נותן לסקפטיות שלי להיעלם לגמרי.
הספק מכרסם את הדקות וכשאלה נוגעות בעדינות בשבעים, נוגע ולא בעדינות ציון זקן בשחקן רהטי, מה שמוביל לצהוב שני שמתחלף מיד באדום ראשון ומשאיר את הכחולים בעשרה שחקנים וייאוש מתחדש.
ואז זה קורה. הקסם הנורדאי עוטף כל מי שבליבו צהוב. כאילו השחקן החסר ירד מהיציע להצטרף לחבריו על הדשא ולא יחזור אלא רק עם ניצחון, או לפחות תיקו. גם הכרטיס האדום רק הרגיז את האריה הנורדאי והעיר אותו משנ"צו.
חמש דקות עוברות. דניאל דרעי מניף את הרגל ומעשרים מטרים בערך מרים את הרשת ואת האוהדים. מאותו רגע יש רק קבוצה אחת על המגרש שמורכבת משחקנים ואוהדים. בני רהט כבר מזמן לא נראים בשטח. פה ושם מישהו מהם עוד מגשש את דרכו חזרה למשחק, אבל זה חסר תועלת במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב מכשיל את אסף לוי ברחבה. את הפנדל מתרגם דניאל דרעי לבדואית מדוברת, כדי שבני רהט יבינו היטב עם מי יש להם עסק.
היתרון מחזיק מעמד עוד חמש דקות. אדם מזרחי חותך את ההגנה כאילו היו אלה צלעות טלה על מצע פירה לבן ברוטב יין ופטריות (או קינואה ועדשים לטבעוניים שבינינו) ובמסירה גאונית מעביר לדניאל דרעי את מנת השף בשביל להשלים שלישיה.
לקראת סוף המשחק הו צרפתי בן מוצא את עצמו חופשי באגף ההמראות וכמו מיראז' סוגר עניין ומרסק את הסקפטיות שלי סופית. זהו, אפשר לנתק את קוצבי הלב, מכשירי ההחייאה, תרופות ההרגעה ושאר אביזרי עזר. עשינו זאת ובגדול.
במכונית, עם מזגן בפול עוצמה, אני מדליק את הרדיו ומגלה שנסתרות הן דרכי אפ אמ. 'מזל שיש אותך…' שר לי עמיר בניון מעל גלי האתר בתזמון מיסטי.
'את מבינה אותי ואת מראה לי את עצמי' ממשיך כבודו למעני. 'מתלהב כמו ילד…' כן, אני מתלהב כמו ילד, כמו ילד עם צהבת נורדאית קשה שלא רוצה להבריא.
אכן, איזה מזל שיש אותך בית"ר, נורדיה כמובן.
