יש הרבה דברים שמצחיקים אותי, במיוחד ערים שקוראים להן מכבים, רעות או מודיעין. זה לא משהו אישי ובהחלט סביר להניח שיש שם אנשים נחמדים, כמו בכל מקום בעולם ובישראל בפרט, אבל משהו בתת מודע גורם לי בכל פעם למשמע השמות האלה להרמת גבה, חיוך נבוך או פרץ צחוק נבחני ומתגלגל. לכן כששמעתי שיש משחק גביע נגד עירוני מודיעין, שזה עניין רציני בפני עצמו, כבשתי את הדחף הבלתי נשלט והרמתי את הטלפון הראשון שמצאתי בסביבה כדי לברר איפה זה. עכשיו כשאין לנו יותר את קריית עקרון אפשר למלא את הוואקום שנוצר ולאמץ את השטות למקום חדש.
אז יום שישי הגיע. זרקתי עלי משהו צהוב ושמתי פעמיי מזרחה, לכיוון ירושלים, בדרך המוכרת, מלאת הציפייה והתקווה לניצחון שיעלה אותנו עוד שלב לקראת הגביע הנכסף.
אחרי ששכנעתי את הווייז, שהתנגד נמרצות לחשב מסלול אבל בסוף נכנע, הפעלתי את הנהג האוטומטי ושקעתי בנוף הסתווי, שבחלקיו הזכיר לי את אנגליה. אלא שכאן הנסיעה היא בצד הנכון של הכביש והיעד הוא בכלל מודיעין סיטי ולא לונדון. אבל אני סוטה מהנושא וגם חייב לסטות מהדרך הרגילה ולפנות לכיוון מכבים, רעות, מודיעין…
עד שארגע מהצחוק אבהיר למה אני בכלל מזכיר את הממלכה המאוחדת. הסיבה היא שרק לפני יומיים חזרתי משם, מה שגרם לי בפעם הראשונה מאז שאני אוהד נורדיה להפסיד משחק רשמי של הקבוצה בשישי הקודם ועוד נגד הזאב מהגבעה. גם ביקור בוומבלי, שלקחתי בתור טיפול בסימפטומים של געגוע ושברון לב, לא עזר כל כך. מזל שנורדיה ניצחו והשבוע יש משחק, שאם לא כן יום שישי זה היה משעמם ולנסוע סתם כך למקום כמו מכבים, רעות או מודיעין היה חסר ערך ומיותר, גם אם מצחיק משהו…
עכשיו אחרי שנרגעתי אפשר להמשיך בסיפור ולהיצמד לימין, כפי שציווה עלי הווייז בקולו הסמכותי, אחרת אפספס את הכניסה לעיר האסורה, מה שלא מנע ממנו לסבך אותי בכל זאת ברחובותיה נטולי החיים.
אולי זה צהריי שישי, אולי סיבה נוספת לא ברורה, אבל אין כאן כמעט אנשים והבודדים שהצלחתי לאתר אין להם מושג איפה האצטדיון נמצא. אבל כמו כל עיר מתוקנת שהתקלקלה עם השנים, אם ממשיכים כל הזמן ישר מגיעים לאזור תעשייה. שם בין מפעלים עתירי זיהום אוויר נמצא המגרש המקומי.
מרחוק המתקן נראה לא רע. יש יציע עם ברזנטים מעליו שמורידים משמעותית את רמת הקרינה, אבל מקרוב משהו מוזר קורה כאן. חוץ מהעובדה שמסבירה למה העיר נטושה כי רוב תושביה מצטופפים כאן, הדשא הסינטטי נראה מושלם מדי והירוק כהה מהרגיל, כשכל נגיעה בו מעלה עננה קטנה ושחורה של חומר מוזר בעל חיים משלו, כאילו היה זה קטע מפרק של אבודים.
תוך כדי בניית קונספירציות לגבי העניין יוצא המשחק לדרך. כמות נכבדה של אוהדים נורדאים מבטלים לגמרי את המקומיים. מלא ילדים, נשים ואנשים מכל הגילאים בצהוב שחור. עידוד בלתי פוסק. שירים. בירות. כיף. כמה התגעגעתי לזה.
גם המשחק לא רע. משהו טוב קורה בקבוצה. אמנם יש עוד צורך בליטוש, גיבוש, ועוד מילים שמתחרזות עם זה, אבל בהחלט נראה שיש אנרגיות, יש אופי, נחישות, משחק קבוצתי והשחקנים נהנים. ואם הם נהנים אז גם אנחנו. אפילו שיר אחד שהמקומיים מנסים לבצע נאלם ונעלם מול הביצוע האדיר של 'בן בסט'.
השליטה ביציע ועל המגרש היא שלנו ולכחולים לא נותר אלא לרדוף אחרי האריות בשחור, כשהם מעלים עננות קטנות של החומר המוזר בכל פעם שמנסים לגעת בכדור ופוגעים ברגל נורדאית.
קרדיט: ינון פוקס
במחצית שנייה יש ריח של שער באוויר, מעורבב עם עשן סיגריות מהיציע וניחוחות של חומרים כימיים המגיעים במשבי רוח קלילים מכיוון המפעלים הסמוכים. העידוד לא עוצר לרגע ואז זה מגיע. הגול שחיכינו לו יותר מחמישים דקות. ביצוע מושלם וטעים שמבשל השף שי ניסים וסיום מדויק של הרכש החדש ליאור עדיקה, שמארגן קינוח מדויק, טרי ונפלא.
בדקה שמונים מוסיף אביתר ברוכיאן מנה נוספת למי שנשאר רעב, או הגיע באיחור למשחק בגלל חתונה. בעיטה חופשית מעשרים מטרים לא משאירה לשוערה של מודיעין סיכוי ונוחתת ישירות ברשת, מעבירה אותנו באופן ברור וסופי לשלב הבא.
בנסיעה חזרה אני לא מטריד את הווייז. כל עוד אשתדל לשמור שהעננה השחורה תישאר מאחוריי יהיה בסדר ואצליח לצאת מהעיר האבודה בחיים וללא נזק בלתי הפיך, אני מקווה. גם הדרך כבר לא נראית כמו באנגליה. אבל מה אכפת לי. עם וומבלי לפני שבוע, מודיעין היום וטדי בשישי הבא, כיף לחזור לשיגרה, ואם כבר שיגרה ככה בדיוק צריך להיות.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
