"אבא…" שואל אותי הקטן ומתמקם במושב אחורי, "נגד מי המשחק היום?"
"לזרוס חולון" אני מתניע את הרכב, מעדכן את הוויז ויוצא לדרך.
"אבל אבא" ממשיך הילד "למה לקבוצות בין תל אביב לראשון יש שמות מוזרים?"
"ואללה, לא חשבתי על זה" אני עונה ונכנס לפקק באיילון דרום. "מה אתה מכיר?"
"אבירי בת ים, קביליו יפו, לזרוס חולון" מפגין הקטן ידע.
"תראה…" אני מושך זמן, כי אין לי מושג וזו דרך נהדרת לעשות רושם שכן יש ואני צריך רק כמה שניות לשלוף את המידע ממעמקי זכרוני.
"נראה לי שהם חיים באגדות" אני מצליח בסופו של דבר לאלתר משהו סביר, אם כי קביליו היה ממשי יותר מאבירים או מתחייתו של לזרוס.
אכן מוזר לתת שמות כאלה לקבוצות ועוד יותר מוזר לגלות שאצטדיון חולון נמצא בכלל בבת ים וקרוב מאוד לבית עלמין, מה שמסביר אולי את הקשר בין השם לזרוס לדיירי המקום, שמחכים גם הם בקוצר רוח לתחייה, בעיקר כדי שיוכלו לבעוט חזרה את כל הכדורים האבודים שעפו מהמגרש הסמוך ולאיש לא היה אומץ לאסוף אותם.
המשחק נערך על פיסת דשא, שבמקרה הטוב מתאימה לפיקניק ובמקרה הרע לאירוח של משחק אימון בין שתי קבוצות מליגה ב'. אין כאן יציע. בקושי יש איפה לעמוד וחייבים להיצמד לגדר המקיפה את המגרש ולקוות שנצליח לראות משהו ממשחק ההכנה השני שלנו, שכבר החל.
הקטן מתמקם עם כיסא מתקפל ושולף את החטיפים. מבחינתו לא צריך יותר מזה. מבחינתנו זה לא מספיק, במיוחד בעקבות מה שהיה לפני שבוע בקריית גת. אבל בניגוד למשחק ההוא הפעם כבר מהרגע הראשון רואים שיש הבדל. יותר אנרגיה, יותר נשמה, יותר שמחה. הכל זורם ונראה שהחיבור טוב. לכולם ברור שהופעת הנפל של העידוד כמו שהיה מול קריית גת לא יכולה לחזור על עצמה. אז הפעם יש תוף. אמנם קטן יותר מהרגיל, אבל בכל זאת משהו שמצליח לגבש את העומדים על הגדר ומייצר אווירה לא רעה בכלל יחסית לזמן ולמקום. כנראה שזה גם משפיע לטובה על השחקנים, שמשתדלים להוכיח להם ולנו שרגע האמת מגיע וסופה של הפגרה קרוב מתמיד.
טקס קבורתה יערך בתום המשחק, בבית העלמין הסמוך.
אבל עד אז יש לעבור את הקבוצה מחולון בשלום, שלא מרימה ידיים ובשלב די מוקדם מצליחה איכשהו לסחוט פנדל שמתורגם ליתרון. כמה שינויים בהרכב והאריה משיב מלחמה. השוויון היה רק עניין של זמן. אפשר לצאת להפסקה.
"אני אוהב לבוא איתך למשחקים" אומר הקטן ומחסל סופית את הבמבה, "מתי המשחק הבא?"
"בעוד שבוע."
"נגד?"
"גבעת זאב."
"אבא, עוד קבוצה עם שם מאגדות?" הוא צוחק ופותח את הביסלי כיוון שהמחצית השנייה עומדת להתחיל. "איזה כיף בנורדיה" הוא מוסיף ומתמקד בחטיף. אני מתמקד במה שקורה על הדשא, שסוף כל סוף מתחיל להיראות כמו הקבוצה שאנחנו מכירים. עוד כמה שינויים שעורך המאמן. מוריד, מחליף, משנה, מזיז את השחקנים מפה לשם ובחזרה והנה כבר שער יתרון, ממנו החולונים מבת ים לא חוזרים. שער נוסף של הנורדאים מחסל סופית כל סיכוי לתחייה. אז עברנו את לזרוס בשלוש. בשבוע הבא זה כבר סיפור אחר, תרתי משמע…
"אני בא איתך לגבעה" אומר הקטן בדרך הביתה, מפהק ונרדם כמעט מיד. הוא עייף. יותר מדי חופש גדול. יותר מדי פגרה גם בשבילו. הערב ילך לישון מוקדם כי מחר עולים לירושלים, לחגוג את תחילת העונה.
איזה כיף שיש בית"ר, נורדיה כמובן.
