// מאת ניר חיון

תמיד נראה לי מגוחך לאהוד קבוצה מחו"ל. בכל פעם שפגשתי באדם חדש בלימודים, עבודה, חברים וכו', מיד השיחה הגיעה לכדורגל: אוהב כדורגל? את מי? אהה ברצלונה… מגניב. כן כן נחמד.
מוזר לי.

יש לי את הפועל שלי, והיא שלי. ההתרגשות שלפני משחקים, לנסות למשוך כל יום בעבודה בלי לאבד את השפיות, הדרך למגרש, מאיזה צד של העץ לעבור? הריח של הדשא… טירוף!

ואוהדי ברצלונה? למעט טיול בר מצווה או פעם בשנה (אם אתה יכול להרשות לעצמך כמובן) לטוס למשחק או שניים, איפה החיבור למועדון? לקבוצה? אוהדי כורסא למתקדמים. פלא שלא יכולים לראות כדורגל ישראלי? ככל שהזמן עובר אני נחשף לאוהדי קבוצות מרגשות יותר ויותר כמו אוהדי יובנטוס, ארסנל, מילאן, קריסטל פאלאס (כן כן..) ועדיין, זה לא זה.

כשאתה חי את הקבוצה או כשאתה רואה אותה מהסלון – זה לא אותו דבר, ההתרגשות בגול היא לא אותה התרגשות, האכזבה בהפסדים היא לא אותה אכזבה, הקללות הן אותן קללות.

אבל היום מרגיש לי שונה, אחר.

לא הצלחתי לישון בלילה, כמו לפני דרבי, אני חושב רק על המשחק, שומע שירים של ליברפול בלי הפסקה, מחכה בקוצר רוח לשריקת הפתיחה. אני יודע שהסיכויים לרעתנו ושככל הנראה נפסיד – אבל ככה זה גם בכל משחק של הפועל שלי.

אני בן 23, חוויתי לא מעט חוויות של התרגשות מגמר ליגת אלופות, אבל הפעם זה ממש אישי בעיניי. כי זה לא עוד משחק בין יובנטוס לריאל, שוואלה את יובה אני יותר מחבב, או משחק בין דורטמונד לבאיירן – שהלוואי והשוורצגלבן ינצחו את הקיסרית של גרמניה. זה שלי, זו ליברפול שלי. אני אוהד ליברפול! אז מה אם לא הייתי במשחק שלה אף פעם, למרות שטסתי לכמה משחקים מרגשים של קבוצות בחו"ל. ואני הכי אוהב את סלאח, לא זה לא כמו אוהדי ברסה שמסי הוא האלוהים שלהם! זה שונה! אוי ואבוי.. הפכתי לאחד מהם.

אבל למה? אולי בגלל שקלופ עושה כל דבר שאני חושב לעשות במנג'ר או בפיפ"א, אולי בגלל שהמשחק שלהם כל כך אנושי – מחץ מרהיב ביופיו בהתקפה, ורכות כל כך שברירית בהגנה. אולי בגלל שמשהו סוף סוף התעורר בקבוצה שהציגה פעם רכש שכולל את אדם למברט וצ'רלי אדם והיום לא מרגישים בחסרונו של אליל כדורגל כמו קוטיניו.

משהו השתנה, ואני ממש מתרגש מהגמר, פעם ראשונה שזה קורה לי.

ועדיין, אם שנה הבאה הפועל תל אביב תשחק נגד קריית שמונה ובמקביל יהיה משחק של ליברפול נגד היוניטד – אני לוקח את הרכב צפונה.