היכולות הפיזיות שלהם חזרו לגודל טבעי, רובם כבר זכו כמעט בכל תואר אפשרי וכסף בוודאי לא חסר להם, אבל כנראה שהם פשוט יותר מדי נהנים מכדורסל מכדי לפרוש, אז מה לנו כי נלין? על 4 אגדות NBA שממשיכות לספק רגעי קסם ובקרוב נתגעגע אליהן.
התקופה האחרונה היא לא מהטובות לצפייה בליגת ה NBA. ב-3 השנים האחרונות הגיעו לגמר גולדן סטייט וקליבלנד, שממשיכות להחזיק בסופרסטארים שהליגה טרם מצאה להם פתרון ובינתיים רק מתחזקות ומגדילות את הפער עד למאזן 24-1 משותף בדרך לגמר בפלייאוף האחרון. כתוצאה מכך, בעונה הסדירה נשאר רק לחפש קבוצה או שתיים שעם הרבה מזל יוכלו לעקוץ והשאר נראות כמו בתחרות על מי תקבל בראש ומתי. לפחות עד מרץ אפשר להמשיך לישון באופן סדיר.
בהיעדר תחרותיות לומדים להעריך דברים אחרים שיש לליגת הכדורסל הטובה בעולם להציע ולכן אני כאן, להזכיר לכם כמה שחקנים מהסוג שכבר חסר לנו ועדיין מומלץ לעקוב אחריהם מדי פעם:
הסקוטי פיפן של האלף השלישי
דווין וייד (גארד, קליבלנד, ארה"ב)
גיל: 35, עונה 15 בליגה
קבוצות נוספות בקריירה: מיאמי 2003-2016, שיקגו 2016-2017
תארים: 3 אליפויות עם מיאמי (2006, 2012, 2013). זהב אולימפי עם ארצות הברית (2008).
המורשת: כנראה שאף פעם לא נדע כמה גדול הוא באמת היה וזו בדיוק הגדולה שלו. היו לו יכולות אחד על אחד פנומנליות שלליגה לא הייתה תשובה אליהן, במיוחד קרוסאובר שלא פסח על הקרסוליים של אף שומר וסדרת הגמר שנתן נגד דאלאס הייתה אולי אחת מהצגות היחיד הגדולות שנראו ועדיין, מה שעניין אותו זה רק תארים ולא אכפת לו על שם מי הם רשומים, כך שההיסטוריה כנראה לא תזכור את מה שחייבים לו שחקנים מוערכים יותר כמו שאקיל אוניל ולברון ג'יימס.
בשנות ה-2000 שאקיל פגש אותו אחרי אכזבה בלייקרס וריב מתוקשר עם קובי וקיבל שותף מושלם להעביר לו את המושכות בדרך לעוד אליפות לאוסף. ב-2010 חבר אליו לברון ג'יימס, עדיין נטול טבעת, שמאז שנכנסו ביחד לליגה השוו ביניהם לא מעט והנכונות של ווייד לפנות לו את הזרקורים היא זו שהפכה את מיאמי מאוסף כוכבים לקבוצה שההספק שלה ב-4 שנים היה 2 אליפויות ו-2 גמרים ובעיקר מגלקטיקוס, שכולם אהבו לשנוא, לאלופים ראויים ואהובים. ואי אפשר בלי לזרוק מילה על הסיפור של הילד שנולד לאמא בת 15 וגדל בשכונת מצוקה בשיקגו והגיע לפסגה בכל תחום בזכות הכדורסל, תוך כדי שהוא תמיד שומר על צניעות ומלמד אותנו איך להיות ספורטאי.
ספוילר לפרק הסיום: אז נכון שעם הרפואה המתקדמת גיל 35 לא מחייב פרישה והוא עשוי לשחק עוד 4 שנים ולתת לי בראש, אבל הוא ברשימה כי המעבר לקליבלנד נראה כמו הצהרת כוונות. במהלך הקריירה הוא נפצע לא מעט, ולמרות שיר ההלל בפסקה הראשונה, אי אפשר להתעלם לחלוטין מזה שמדובר בשחקן חוץ שאמנם ממש לא חסרה לו חוכמת משחק, אבל התבסס הרבה מאוד על היכולות הפיזיות שלו ולמרות השיפור לאורך השנים, הקליעה אצלו נשארה בגדר עקב אכילס וככה קשה מאוד לשמור על אותה רמה בגיל מאוחר ובשנתיים האחרונות הדעיכה כבר נותנת אותותיה. בקיץ הוא גילה מודעות עצמית נדירה ועבר לקבוצה שבהרכב מלא הוא צפוי לשמש בה אופציית קליעה רביעית (משפט שיש פשוט בעיה בתחביר שלו בהקשר של ווייד) ולספק ניסיון וקור רוח בפלייאוף, כך שנראה שכל מה שהוא מחפש זה שנה-שנתיים לעשות כיף עם חבר ולאסוף עוד תואר. זה יכול להיות סיום נחמד, אבל גולדן סטייט תעמוד בדרך…
*****
חלום דרום אמריקאי
מאנו ג'ינובילי (גארד, סן אנטוניו ספרס, ארגנטינה)
גיל: 40, עונה 16 בליגה
תארים: 4 אליפויות (2003, 2005 ,2007 ,2014), יורוליג עם קינדר בולוניה (2001), זהב אולימפי עם ארגנטינה (2004).
המורשת: האיש שכנראה ישאר לעוד זמן רב כיחיד שזכה גם ביורוליג, גם באליפות NBA וגם בזהב אולימפי עם נבחרת לא אמריקאית, והכל כשחקן מפתח. אבל חשוב להזכיר שהעולם גילה את הפלא כמעט במקרה.
הרבה סרטים הוליוודים מתחילים בדמות שמטילה פצצה ונעלמת באופן פתאומי שמשנה את החיים של שאר הדמויות מקצה לקצה. כזה הוא הכדורסלן פדראג דנילוביץ', כוכב קבוצת קינדר בולוניה (כן, על שם הביצה) מאיטליה שבשנת 2000 החליט לפרוש במפתיע והקפיץ שחקן ספסל שנבחר 57 בדראפט ולא קיבל חוזה לחמישייה ומשם הכל היסטוריה. בסוף אותה עונה מאנו הוביל את קינדר לזכייה ביורוליג כשהוא שולט לחלוטין באירופה ואחרי 17 שנה הוא והמאמן אטורה מסינה, כיום עוזר המאמן של הספרס, עוד חולמים לסגור מעגל ולקחת ביחד אליפות NBA.
ג'ינובילי הגיע לליגה רק בגיל 25 ובהתחלה לא משך יותר מדי תשומת לב – כמו כל זר שהוא לא אתלט או קלעי יוצא דופן, אבל ראיית משחק משובחת ויכולת מדהימה לזהות נתיבי חדירה הפכו לנשק קטלני גם בליגה של הגדולים ותוך שנתיים הוא הפך להיות בורג מרכזי (מאוד) במכונה של סן אנטוניו. החיבור עם גרג פופוביץ' שמחזיק כבר 15 שנה נראה לנו כיום כמו הדבר הכי מובן מאליו בליגה, אבל בטח בהתחלה היה מדובר בהפכים גדולים. פופוביץ', בוודאי זה של העשור הקודם, הוא אחד המאמנים הסיסטמטיים בהיסטוריה, וקשה היה לצפות שיתן את המושכות לגארד עם משחק יצירתי, על גבול חסר אחריות, שגם חברי הקבוצה שלו לא יכולים לצפות מה יעשה. זה עבד כי ג'ינובילי היה קודם כל שחקן קבוצתי. הציוות המושלם עם 2 הכוכבים הגדולים של הקבוצה, טוני פארקר וטים דאנקן וההסכמה להפוך לשחקן שישי (ככל הנראה הטוב בהיסטוריה) גרמו לכך שכל הצלחה תורגמה להצלחה קבוצתית ואין שחקן שהסטטיסטיקות האישיות עושות לו עוול גדול יותר.
בנוסף לקריירת ה-NBA המרשימה, ג'ינובילי שינה את מפת הכדורסל העולמית בכך שהפך את ארגנטינה ממדינה שהיא כולה כדורגל גם למעצמת כדורסל וחברה קבועה בשלבים המכריעים באולימפיאדה ובמונדובאסקט, כשהדובדבן היה כמובן מדליית הזהב באתונה 2004, לאחר שבחצי הגמר התעלל בארצות הברית בה שיחקו טים דאנקן ואלן אייברסון.
ספוילר לפרק הסיום: זה יקרה במאי. ג'ינובילי יספק כמה רגעים בלתי נשכחים בפלייאוף בדרך לגמר המערב מול הווריורס שכבר לא יהיה כוחות ויסמל את חילופי השלטון בליגה. במשחק הרביעי, כשהסדרה כבר תהיה לא רלוונטית ולספרס ישאר רק כבוד לשחק עליו הוא ייתן הצגה מול הקהל הביתי שתשאיר אותם במשחק עד ל-2 הדקות האחרונות אותן ינצל פופוביץ', עם דמעות בעיניים, להוריד אותו לסטנדינג אוביישן מרגש… אוי רגע. אין לי דמיון כל כך מפותח אבל כל זה כבר קרה לפני חצי שנה. והוא החליט להמשיך ובינתיים ממשיך לשנות משחקים מהספסל, לקלוע סלי ניצחון ולתפוס שומרים עם המכנסיים למטה. אז מוזמנים להמר בעצמכם.
*****
האיש שמאתגר את חוקי הפיזיקה
Credit to "Vince Carter" Facebook page
וינס קרטר (גארד-פורוורד, ארה"ב, סקרמנטו קינגס)
גיל: בן 41, עונה 20 בליגה
קבוצות בקריירה: טורונטו (1998-2004), ניו ג'רזי (2004-2009), אורלנדו (2009-2010), פיניקס (2010-2011), דאלאס (2011-2014), ממפיס (2014-2017), סקרמנטו (2017-עד היום).
תארים: מדלית זהב אולימפית עם נבחרת ארה"ב אי שם בסידני 2000, שבסיכון גבוה להישאר בודדה בארון.
המורשת: אם לשאר השחקנים אנחנו מחמיאים כי בגיל מאוחר הם עוד מראים ריקושטים של מה שעשו כל הקריירה, אצל קרטר הסוד הוא דווקא במהפך ובעובדה שנזכור ממנו 3 שחקנים שונים: מהרוקי שריחף לגבהים שטרם נראו וסומן כדבר האמיתי, דרך שחקן אוברייטד שלא הצליח לתרגם את היכולת להצלחה קבוצתית ועשה לא מעט פרצופים למאמנים ומנהלים, עד לשחקן שהוא כל מה שאפשר לצפות משחקן ותיק וכבר 6 שנים תורם לא מעט לקבוצות פלייאוף בצורה שקטה שמצריכה מדי פעם מהלך אתלטי של בן 20 בשביל שניזכר שהוא עדיין משחק.
אז איך זה קרה? אייר קנדה הגיע לליגה בעיתוי מקולל מבחינתו. בערך כחודש לפני שנבחר בדראפט, פרש מייקל ג'ורדן והממדים הזהים והניתורים לשמיים גרמו לאנשים לסמן אותו כמועמד המרכזי לתפקיד היורש. בשנים הראשונות לא הפסיק להתמודד עם ההשוואה הלא הוגנת עד שזו הפכה לבדיחה, והכל היה מוכן לכך שהקריירה שלו תיזכר כפספוס. אבל אז, הוא עשה בדיוק מה ששחקן מתבגר צריך לעשות גם בכל הקשור לשמירה על הגוף וגם בביצוע התאמות במשחק, כמו מעבר ליותר זריקות מבחוץ והפנים היטב את תפקיד השחקן המשלים ואיך עולים מהספסל מה שאיפשר לו לרחף גם את כל הדרך מאחד השחקנים המושמצים בליגה לפסגת הקונצנזוס.
ספוילר לפרק הסיום: בקול ענות חלושה שעושה לו עוול. אחרי קריירה ארוכה ומפוארת היה נחמד לראות אותו מסיים כאקס פקטור בקבוצה שנאבקת על טבעת או לפחות כמנטור לצעירים בכוח עולה כמו מינסוטה. אבל הוא נשלח בטרייד דווקא לסקרמנטו, הקבוצה הכי משעממת וחסרת שאיפות בליגה, ולמרות שרק לפני שבוע נתן הצגה מול קליבלנד והראה שעוד יש לו את זה, בינתיים הוא ממעט לשחק (כ-4 נקודות ב-14 דקות) כי הוא שחקן שמביאים כדי לנצח וכרגע המועדון בטנקינג וזה לא בדיוק מה שמחפשים שם. אם לקראת תום מועד ההעברות קבוצות כמו בוסטון ויוסטון ירגישו שהשנה אפשר לעשות את זה התסריט הראשון עוד יכול לקרות, אבל אם (וכנראה) שלא, הוא יצטרך להתנחם בזה שכל מי שצופה בקינגס מחוץ לקליפורניה עושה את זה רק בגללו.
****
זה שסתם לכולם את הפה
דירק נוביצקי (פורוורד, דאלאס מאבריקס, גרמניה)
גיל: בן 39, עונה 20 בליגה
קבוצות NBA בקריירה: דאלאס, (1998-היום)
תארים: אליפות בלתי נשכחת עם דאלאס ב-2011
המורשת: מאיפה להתחיל? תופעה שלא שינתה רק את ההיסטוריה של הליגה בתקופה מסוימת או של מועדון, אלא את משחק הכדורסל. אף אחד לא ציפה להרבה מהפורוורד אלמוני מהליגה השנייה מגרמניה שנראה קצת כבד ומייד אחרי הדראפט הועבר ממילווקי לדאלאס כנספח בטרייד סיבובי, כי את יכולות הכדרור והקליעה האוטומטית שבאו בחבילה אחת עם ה2.12 שלו ופירקו הגנות טרם ראו, ועכשיו סקאוטים מחפשים אותן בנרות בכל רחבי אירופה.
מעבר לסגנון המשחק, הוא המציא מחדש את המושג פרנצ'ייז פלייר. היו בעבר סופרסטארים (ולמרבה הצער לא בטוח שעוד יהיו) שגילו נאמנות ושיחקו באותה קבוצה כל הקריירה, אבל ספק אם איזשהו מועדון היה כל כך תלוי בשחקן אחד בשנות השיא שלו. מאז נקטע החיבור עם סטיב נאש ב-2004, הוא מעולם לא זכה לעזרה מעוד סופרסטאר או משהו קרוב לזה, מה ששם על הגב שלו לא רק קבוצת כדורסל שהגיעה כל שנה לצמרת המערב, אלא גם הרבה קופים שאת כולם הסיר. בתחילת הקריירה הוא נחשב לשחקן הגנה חלש, אז הוא עשה עבודה טובה בשמירה על שחקנים כמו פאו גאסול וטים דאנקן בדרך לנצחונות בסדרות אפיות. אחרי עונות שדאלאס שלטה בליגה ונבלמה בשלבי הכרעה אמרו שהוא נחנק במאני טיים, אז הוא נתן לא מעט תצוגות קלאץ' לאורך השנים ונפטר מהסטיגמה סופית עם אליפות היסטורית עם צוות מסייע אפור במיוחד שאף אחד לא נתן לו סיכוי. מאז הגיל התחיל לעשות סימנים וגם הוא וגם המאבריקס לא קרובים לעילית של הליגה, אבל גם פה הוא עושה מה שצריך לעשות בשביל הפרנצ'ייז, כבר לא מתעקש לקחת את רוב הזריקות וחותם על חוזים יותר נמוכים שמאפשרים להם להתכונן ליום שאחרי.
וכמו ג'ינובילי, גם נוביצקי ביצע מהפכת כדורסל במולדתו. עד לפני שנתיים הוא היה מגיע לטורנירים אחרי עונות של 100 משחקים וסוחב נבחרות גרמניות עם גארדים שבקושי עוברים את החצי לשלבים הגבוהים באליפות אירופה (מדלית כסף בשיא). ההצלחות והגאווה שסיפק מעבר לים הביאו לנסיקה בפופולריות של הענף שעשתה את שלה והצמיחה שם דור של כדורסלנים שבקיץ הגיע לרבע הגמר בלעדיו וברגע זה מציג לראווה עוד 4 שחקני NBA.
ספוילר לפרק הסיום: פה הסיכון לטעות הוא הכי גדול, אבל בשתי מילים: ההפך מקובי. נכון אמרנו שהוא כבר מסכים להתפשר על השכר כדי לאפשר לדאלאס להתחיל לצבור נכסים ולהתכונן ליום שאחרי? למרבה הצער הם לא עושים עבודה טובה במיוחד בתחום ככה שכרגע אין שם מאבקים אפילו על כניסה לפלייאוף או בכללי משהו מעניין והבמה פנויה לפסטיבל פרישה של השחקן שמדורג שישי ברשימת קלעי כל הזמנים בליגה. אבל זה פשוט לא הוא, ובינתיים נראה שבין אם הפרידה תהיה בעונה הזאת או בעונה הבאה היא הולכת להיות די סתמית. זה לא הכי נעים לראות, אבל ממש לא משהו שיכול להאפיל באור שלילי את 20 השנים האחרונות.
