בתחילת השבוע התחלנו כאן במצעד דירוג גמרי ליגת האלופות של כל הזמנים. בחלק השני של המצעד ניזכר במקומות 14-19:
מקום 19: גמר 2001, באיירן מינכן – ולנסיה 1:1 (4:5 בפנדלים)
הגמר בסן-סירו הפגיש את המפסידות של שני הגמרים הקודמים. שנתיים אחרי ההפסד הבלתי נתפס בקאמפ נואו, באיירן נקמה ביונייטד ברבע הגמר עם ניצחון כפול ובחצי הגמר הדיחה את אלופת אירופה ריאל, שוב עם ניצחון כפול. מנגד, ולנסיה הגיעה שנה שניה ברציפות לגמר לאחר שעברה את ארסנל ברבע ואת לידס יונייטד (כן כן) בחצי. שתי הקבוצות היו מלהיבות ומרשימות במהלך העונה, אבל הגמר היה משחק הזוי לגמרי. אחרי 3 דקות ולנסיה קיבלה פנדל ומנדייטה העלה אותה ליתרון. מספר דקות לאחר מכן באיירן קיבלה פנדל אבל מהמט שול החמיץ. בפתיחת המחצית השניה עוד פנדל לבאיירן והפעם סטפן אפנברג בעט וכבש. מאותו רגע לא קרה הרבה. בדו-קרב הפנדלים פאולו סרג'יו החטיא את הבעיטה הראשונה של באיירן, אבל בהמשך אוליבר קאהן עצר 3 בעיטות, כולל את האחרונה של פלגרינו. לא פחות מ-7 שחקנים של באיירן שהיו שותפים לטראומה מקאמפ נואו שיחקו בגמר הזה וקיבלו את הפיצוי באיחור של שנתיים. מאז ולנסיה לא חזרה למעמד הזה.
מקום 18: גמר 1996, יובנטוס – אייאקס 1:1 (2:4 בפנדלים)
שנה אחרי הזכיה הסנסציונית בתואר, חזרה אייאקס לגמר, לא לפני שהסתבכה בחצי הגמר עם הפסד ביתי 1:0 מול פנאתנייקוס. קאמבק גדול עם 0:3 בגומלין באתונה העלה את הצעירים של ואן-חאל לגמר. מנגד, יובה חזרה למעמד 11 שנים אחרי הזכיה הקודמת שלה שהפכה משנית אחרי אסון הייזל הנורא. הפעם, באולימפיקו ברומא, השמחה היתה מושלמת, למרות משחק בינוני ולא מלהיב. רבאנלי העלה את יובה ליתרון, יארי ליטמאנן האגדי השווה. בפנדלים אדגר דווידס וסוני סילוי החטיאו, מנגד יובה פגעה בול 4 פעמים. הקפטן ג'יאנלוקה ויאלי הניף את הגביע במשחקו האחרון במדי יובה.
מקום 17: גמר 2012, צ'לסי – באיירן מינכן 1:1 (3:4 בפנדלים)
מאותם משחקים שמוכיחים שאין דבר שכזה "צדק" בכדורגל. צ'לסי עברה באותה עונה טלטלות ומשברים. בליגה היא חוותה עונה מאכזבת מאד, כאשר חודשיים וחצי לפני הגמר המאמן אנדרה וילאש-בואש פוטר ועוזרו רוברטו די-מתאו מונה כמחליפו. צ'לסי הגיעה לגמר בדרך-לא-דרך, אחרי נצחונות קשים מאד על נאפולי, בנפיקה וברצלונה, במשחקים אפורים ולא מרשימים, עם לא מעט מזל וטעויות שיפוט.
באיירן היתה קבוצה קטלנית, רגע לפני שושלת האליפויות המפוארת שלה וצלחה בית קשה מאד עם נאפולי, מנצ'סטר סיטי ו-ויאריאל. בהמשך הביסה 0:7 את באזל בשמינית הגמר, טיילה מול מארסיי ברבע והדיחה את ריאל מדריד האימתנית בפנדלים בחצי. הגמר נערך אצלה בבית, באליאנץ ארינה, כשצ'לסי מגיעה עם הרכב חסר מאד, כשמיירלש, רמירז, איבנוביץ' והקפטן ג'ון טרי מושעים. יחסי הכוחות היו ברורים, אבל באיירן פשוט לא הצליחה למצוא את הרשת. אחרי טונות של החמצות, בדקה ה-83 הצליח סוף-סוף תומס מולר לכבוש. צ'לסי נראתה אבודה, אבל בדקה ה-88 כדור קרן מדויק מצא את הראש של דרוגבה ומשם את הרשת. גם בהארכה באיירן שלטה ללא עוררין, אבל המשיכה להחטיא מצבים קורצים, כולל פנדל אומלל של אריאן רובן. 120 דקות הסתיימו כשמאזן הבעיטות לשער בלתי נתפס: 9:35 לבאיירן. בדו-קרב הפנדלים באיירן כבר הוליכה 1:3 אחרי החטאה של חואן מאטה, אבל אוליץ' ושויינשטייגר החטיאו את שתי הבעיטות האחרונות ודידיה דרוגבה, רגע לפני שהוא עוזב לליגה הסינית, הבקיע את הפנדל המכריע והשאיר את האליאנץ ארינה בהלם.
הבלוז, באחת העונות החלשות שלהם בעידן אברמוביץ', גנבו את הגביע באופן שעד היום לא ברור לאף-אחד.
מקום 16: גמר 2009, ברצלונה – מנצ'סטר יונייטד 0:2
זו היתה העונה בה בארסה וגווארדיולה הציגו לעולם את הטיקי-טאקה והחלו שושלת מפוארת. הבלאוגראנה דרסה את הליגה וגם בליגת האלופות נתנה הצגות מעוררות השתאות, אבל הסתבכה מול צ'לסי בחצי הגמר ועלתה בזכות שער מדהים של אינייסטה בתוספת הזמן, אחרי תצוגת שיפוט שערורייתית. ברצלונה היתה הקבוצה המדוברת של השנה, אבל בגמר חיכתה לה אלופת אירופה הגאה, שרשמה רצף שיא של 25 משחקים ללא הפסד בליגת האלופות, שפירקה את ארסנל בחצי הגמר ובאופן כללי נראתה יותר מנוסה ומוכנה למעמד. הפתיחה של יונייטד באמת היתה טובה אבל אחרי שתי הזדמנויות מצוינות, בארסה עקצה בדקה העשירית עם שער של אטו. בהמשך יונייטד שלטה במשחק אבל כריסטיאנו רונאלדו, במשחקו האחרון באנגליה, לא מצא את המסגרת וגם שאר חבריו נקלעו ליום בינוני ומטה. בארסה, שלאורך העונה בעיקר הלהיבה והקסימה, התבססה הפעם על משחק טקטי וחכם, ובדקה ה-70 הגיעה העקיצה השניה מהראש של מסי. בשורה התחתונה, זה היה משחק שלא התעלה לרמה גבוהה, בניגוד לשחזור שהגיע שנתיים לאחר מכן.
מקום 15: גמר 2014, ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 1:4 (בהארכה)
בפעם הראשונה בהיסטוריה, שתי קבוצות מאותה עיר הגיעו לגמר. אתלטיקו בעונה חלומית זכתה באליפות ראשונה אחרי 18 שנה והיתה כ"כ קרובה להשלים את הסנסציה, אבל בתוספת הזמן נגיחה אדירה של ראמוס הצילה את הבלאנקוס ושלחה את הקבוצות להארכה ו-10 דקות לסיומה בייל כבש את השני. אתלטיקו התפרקה וספגה עוד שניים וריאל השיגה את הגביע העשירי שלה. זה היה משחק לא מרשים, אבל עם זאת קשה להתעלם מהחשיבות ההיסטורית שלו. ב-12 השנים שחלפו מאז הזכיה האחרונה שלה בתואר, ריאל הפכה ללוזרית של המפעל עם שלל הדחות כואבות, כשב-8 מתוך 11 המקרים זה היה על חודו של שער. הקאמבק הכמעט בלתי-אפשרי באותו ערב בליסבון לא רק שעצר את רצף האכזבות, הוא הפך את ריאל לווינרית בלתי-נלאית, לפחות בכל מה שקשור לליגת האלופות, עם פוטנציאל להשלים מול ליברפול רצף ענק של 3 זכיות.
מקום 14: גמר 2004, פורטו – מונאקו 0:3
לטובת קוראינו הצעירים: כן, אתם קוראים נכון. זה לא היה בגמר הליגה האירופית. זה היה בליגת האלופות, בעונה הכי מפתיעה של המפעל הזה. מונאקו הגיעה משום מקום עם שאיפות צנועות. כבר בשלב הבתים הרשימו דידיה דשאן וחניכיו עם 3:8 מטורף על לה קורוניה. בהמשך הם עשו קאמבק אדיר ברבע הגמר מול ריאל מדריד ועוד אחד בחצי הגמר מול צ'לסי החזקה. מנגד, זו היתה העונה בה עולם הכדורגל למד להכיר את ז'וזה מוריניו. שנה אחרי שזכה עם פורטו בגביע אופ"א, הוא הדיח בדרמה ענקית את מנצ'סטר יונייטד בשמינית הגמר, ובהמשך נפנף את ליון ולה-קורוניה. זו היתה עונה סנסציונית עם שתי סינדרלות נפלאות שעשו את כל הדרך עד לגמר בגלזנקירשן, שהיה במעמד צד אחד בלבד. מונאקו לא הצליחה לבעוט אפילו פעם אחת למסגרת ופורטו חגגה בגדול. קרלוס אלברטו כבש את הראשון, דקו את השני ואליניצ'ב המחליף חתם את התוצאה. מאז אף קבוצה פורטוגלית או צרפתית לא הגיעה לגמר.
