מסע הקסם

// מאת מתן חנוכייב

אומנם אינני שועל כדורגל חדרתי ותיק, אך ב-20 שנות חיי לא ציפיתי שאפגוש ואקח חלק מהתופעה הקרויה הפועל חדרה. לפני כמעט עשור חברתי לראשונה לקבוצה, במשחק גביע המדינה במסגרת סיבוב ח' בין הפועל חדרה לבין מכבי קביליו יפו. הריגוש שהצלחתי להיכנס למשחק מבלי לשלם עשה לי כבר את היום ואיבדתי עניין במשחק עצמו, בכל זאת ילד בן 10, אך האווירה שם הרגישה לי שונה ועשתה בי תחושות שאף פעם לא היו לי ובמיוחד עוררה את סקרנותי להבין מאיפה נובעת אווירה כזאת מרגשת, משחררת ושונה.

קהל הפועל חדרה
קרדיט לדף הפייסבוק "הפועל חדרה גבעת אולגה"

 

כמובן שגם לי בתור ילד היה הג'וק בראש של לרצות ולשחק כדורגל, אך הסקרנות התעוררה בי שוב ולא בגלל הביצועים הסבירים שלי או הביישנות שאפיינה אותי. היה שם משהו אחר, הבנתי שיש בקבוצה הזאת משהו שלא סתם עושה אותה עוד קבוצה בכדורגל הישראלי, היא הייתה שונה.

תמיד גדלתי בצל הכדורגל, בין אם להגיע הביתה אחרי בית הספר, לזרוק את התיק ולרוץ למגרש בשכונה לבין אם הייתי נוסע עם חברים ששיחקו בקבוצות כדורגל לראות אותם משחקים בסופי שבוע. החברים שלי ידעו שאם ירצו להמשיך להתקדם ולהיות שחקנים, הם יצטרכו לעבור לקבוצות מחוץ לחדרה כי איך היו אומרים ההורים: "גם ככה בחדרה אין כדורגל, למה להמשיך לשלם על החוג שלך?". החברים שלי הקשיבו להורים וככל שהתקדמו השנים התחילו לצאת מהעיר לקבוצות מהאזור, היו מפספסים שיעורים בגלל אימוני בוקר והיו מגיעים לכדורגל בשכונה עם חזה נפוח מינימום הם ליאו מסי. הסתקרנתי למה הם לא נשארים לשחק בתוך העיר, בהפועל חדרה, הרי גם ככה הם לא יודעים כלום על הקבוצה וההיסטוריה שלה, בדיוק כמוני, ופתאום בגיל 15 מצאתי את עצמי מתחיל לחפש על ההיסטוריה של הקבוצה ולקרוא כל מה שאני יכול למצוא עליה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת התעניינתי במה שאני עושה.

התחלתי לעקוב פעם בשבוע אחרי הקבוצה ואפילו התעניינתי ביריבות שהייתה בין הפועל חדרה לגבעת אולגה, אפילו שידעתי שאני לא אצליח להיכנס לעומק הנושא של היריבות ולהבין מה גרם לה. לא ידעתי אם אני באמת אתמיד ללכת למשחקים בגיל כזה, כי אולי ימאס לי לפספס שישי שאפשר לשחק בו כדורגל בשכונה או להתחיל להיות מחויב למשהו בקצב מהיר, אז פשוט נתתי לעצמי לחשוב על זה.

 

לפני 4 שנים התחלתי ללכת למשחקים של הפועל חדרה באופן עצמאי, ולמזלי היה חבר טוב שגם הוא נדבק איתי בג'וק של הפועל חדרה כך שהיינו הולכים ביחד. ראינו במו עינינו שחקנים שרק היינו שומעים עליהם סיפורים כמו אסי גומה שנחשב למכונת שערים מבריקה, יעקב אבבה שהיה סלע בהגנה ואי אפשר היה לעבור אותו, מנשה זלקה, שתמיד היה נותן את כל הנשמה שלו ואפילו נמרוד כהן, השוער נמוך הקומה, שהיה בשער של הפועל חדרה עוד באותו משחק גביע שראיתי בפעם הראשונה. ראינו את הגיבורים מהסיפורים בפעולה והיינו בהלם, העיניים שלנו נצצו והתרגשנו ביחד עם כל האוהדים ביציע.

מאז החלטתי שאני לא עוזב את חדרה. בחיי היום-יום שלי אני אדם מאוד ביקורתי, יש שיגידו על סף הפסימי ולרוב לא מסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל כאשר מדובר על הפועל חדרה אני פשוט לא אותו אדם. אני מתמלא באופטימיות ואמונה תמידית, הביקורתיות כמובן שנשארת, אך האצבע שלי לא קלה על ההדק, הכל קורה אחרי התחשבנות מאוד מעמיקה עם עצמי ובדיקה אולי אני לא הייתי בסדר קודם, אבל אני תמיד מעלה בראשי את התכונות שבגללן אני נשאב אחרי הקבוצה וזה נותן לי פינה שקטה בתוך הלב שלי שבה נמצאים רק אני והפועל חדרה. הייתי מגיע למשחקי בית לא משנה באיזה איצטדיון בחדרה שוחקו ולמשחקי חוץ כמה שיכולתי. צרחתי מאושר מהשער האגדי של אסי גומה בדקה ה-94 בחופשית מול איכסאל ואף אחד בבית חוץ מאמא שלי לא הבין מה עובר עליי. היא תמיד אמרה "הוא במצב צבירה של הפועל חדרה, תבואו עוד שעתיים הוא יהיה מתן רגיל".

ראיתי את הניתור האגדי של אליאס זאנה מול רובי שפירא וכאבתי את ההפסד בפנדלים לכפר קאסם בגמר המחוזות. את העלייה ללאומית חגגתי עם כולם, חברים ואוהדים שמבחינתי נחשבים למשפחה, גם אם אני לא מכיר כל אחד ואחת מהם. המשפחה הזאת בחרה בי ואני בחרתי בה. לפעמים אתה שר איתה שירים, לפעמים אתה מקלל איתם ביחד ולפעמים אתה מקבל קונפטי בראש שהוכן מעיתון גזור וזה כואב לך איכשהו וגורם לך לתת ברכות מכל הלב, אבל זה כל הקסם וזה מה שמלכד.
בליגה הלאומית פחות הגעתי. היה לי קשה לבוא למשחקים ולהתמיד בגלל היציאות שלי בצבא, לרוב הן לא הסתדרו עם ימי שישי. בכל משחק שיכולתי להגיע הייתי עף על ההזדמנות ולוקח אותה בשתי ידיים, וכשלא יכולתי להגיע הייתי עוקב בטלוויזיה. את משחק העלייה מול נצרת עילית ראיתי בש.ג בזמן שמירה ברמת הגולן, אני, עצמי והפרות חגגנו עליה וכשנכנס השער של אסי, צרחתי עד השמיים ואנשים באו לבדוק אם קרה לי משהו.

 

בפתיחת העונה הזו היה משהו חגיגי באוויר. הרגשתי שאני חייב לקחת חלק גדול יותר ולעשות כל מה שאני יכול בשביל להיות עם הקבוצה יותר. השלב הראשון היה קניית מנוי לקבוצה, לא משנה המחיר שיעלה, כי הכסף הולך לקבוצה והמטרה שלי היא לתמוך בה. ההנהלה עשתה דרך עצומה, השביחה את המועדון ולדעתי זו לא המילה האחרונה. הפוטנציאל עצום.

ליגת העל היא חלום עבור כל קבוצת כדורגל בארץ ואחרי 40 שנות היעדרות, החלום בחדרה הפך למציאות. תהליך ארוך ועבודה קשה הובילו את הקבוצה למקומה הראוי – הליגה הבכירה. מקבוצה שסומנה כיורדת בטוחה, הפכנו לקבוצה שנמצאת על סף כניסה לפלייאוף עליון ואפשרות העפלה סנסציונית לחצי גמר הגביע. וכשאתם מסתכלים עלינו, האוהדים, צריך לזכור דבר אחד, אנחנו לא קהל של הצלחות. היינו בנפילות לפני ההצלחה, תמכנו בכל רגע נתון ונתנו אהבה כמה שאפשר, בכל רגע של אושר שמחנו מהלב ותמיד, אבל תמיד, היינו עם הרגליים על הקרקע.

היינו מתחילת מסע הקסם הזה לצד הקבוצה וליווינו אותה לכל אורך הדרך – ממגרשים שכוחי אל בליגות נמוכות, משטחי דשא לא מושקעים ומקומות שלא ראוי לשחק בהם כדורגל ועד למתקנים המפוארים ביותר שיש למדינת ישראל להציע. המסע אומנם רחוק מלהסתיים, אבל אנחנו נהיה פה גם אחריו ונקבל אותה בחום רב ובאהבה שרק אנחנו יכולים לתת.

הפועל חדרה
קרדיט לדף הפייסבוק "הפועל חדרה גבעת אולגה"
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח