אף הורה הוא לא מושלם – כל ילד וכמעט כל מבוגר מחזיק מין סוג של מטען. עד כמה שאנחנו אוהבים את ההורים שלנו, אנחנו אוהבים לזרוק את כל מה שלא בסדר עליהם.

כריסטיאנו רונאלדו, כוכב העל, הצליח להכין מלימון לימונדה. אביו היה אלכוהליסט שפשוט לא יכל לשלוט בעצמו, אך כפי שנאמר בסרט "סיפורו של ויל האנטינג", זו לא הייתה אשמתו. את הקשר החזק של רונאלדו עם אמו כולם מכירים, זו שנתנה הכל לילדיה ותפקדה כמו שני הורים, אך החייל המשוחרר מעולם לא הצליח לברוח מהשדים שרדפו אותו בצל המלחמה, מעולם לא ניתנה לו עזרה מקצועית כמו שאולי זכו לה אחרים.

הרבה אנשים עם היסטוריה כל כך קשה יכולים להגיע למקומות שונים – חלק מהם יהיו בדיוק כמו הוריהם, כמה יצליחו לשים את הכאב מאחוריהם לאחר טיפול או שאפשר לעשות כריסטיאנו רונאלדו – לקבל מהשמיים מתנה ולהשתמש דווקא בדרייב הטראגי בזמן שאתה נלחם להיות בדיוק ההיפך ממי שגידל אותך.

אפשר לשנוא אותו ואפשר לאהוב אותו אבל צריך לזכור – אנחנו לא באמת מכירים את הכוכב הפורטוגלי. הרבה אנשים שלומדים על הכדורגלן מקרוב מופתעים מההבדל למול איך שהתקשורת מציירת אותו – בחור עם אגו ענק שאכפת לו רק מעצמו. אולי לא צריך להרוג את השליח, אבל זה בטח מאוד קשה להיות שנוא כל כך על ידי הרבה אנשים. דווקא פה רונאלדו נותן סוג של השראה – הילד שרצה כל כך תשומת לב מאבא שלו למד לקבל ביקורת מכל העולם כשעלה לגדולה, בבחינת "האהבה שלכם הופכת אותי לחזק יותר, השנאה שלכם הופכת אותי לבלתי ניתן לעצירה". עם כל הרעש מסביב, כדאי להסתכל דווקא על תעצומות הנפש של השחקן עם המנטליות מהחזקות ביותר בעולם.

מאיפה כל הכוח הזה מגיע? אם תשאלו מראיינים ממשאבי אנוש מי עדיף לקחת לעבודה, אדם מוצלח מאוד שבא ממשפחה מכובדת או מישהו שעשה הכל בשביל להרים את עצמו מהקרשים, הרוב יגידו שעדיף לקחת את האדם השני. בגלל שהוא עבר כל כך הרבה בחייו, משבר בעבודה זה כלום עבורו – כך גם אצל אלוף אירופה. ילד שעבר לצד השני של המדינה רק בשביל הסיכוי להגיע לבוגרים של ספורטינג ליסבון וסבל מגעגועים רבים למשפחתו, בדידות בזמן שהיה חסר חברים בגלל המבטא הזר שלו ומוצאו העני מהאי מדיירה לא הפיל את רונאלדו, אלא עשה בדיוק ההפך. אין פלא שליגת האלופות, במיוחד בשלבי הנוקאאוט, זה משהו שקטן עליו. אחרים במצב דומה עלולים דווקא ליפול בין הכיסאות, לאחיו הגדול היה פוטנציאל להפוך לכדורגלן ענק בעצמו, אלא שההתמכרות עברה אליו מאביו, כמעט כמו הגנים שלו והוא עבר גמילה דווקא בעזרת אחיו הקטן.

יש כמה סוגים של מנהיגים, לרוב מי שבאמת יודע להוביל קבוצה הוא אחד משניים – מנהיג חברתי שיודע להוציא תוצאות לאחר זמן ארוך שכלל היכרות עמוקה עם חברי הקבוצה ודאגה לכולם ומהצד השני של הסקאלה מנהיג סמכותי שלוקח את האחריות ויכול להשיג מטרות במהירות. רונאלדו בעל אופי נדיר שאיכשהו מערבב בין השניים. היגון של אוהדי ריאל מדריד הוא לא רק על אובדן השחקן אולי הכי טוב בעולם, אלא על מי שגרם לכל מי שמסביבו לטרוף את הדשא, לא משנה כמה הסיכויים נגדך. זה שיכול להרגיע אותך ולתת הרגשה שהכל בסדר, הוא פה וידאג להוציא את המועדון מהבוץ. גם המעורבות במספר בלתי נתפס של שערים היא אבידה בשם עצמה.

בסופו של דבר רונאלדו קיבל את דמות האב שתמיד הגיעה לו, סר אלכס פרגוסון, אחד מהמאמנים הגדולים בכל הזמנים הביא את רונאלדו למנצ'סטר יונייטד כשהילד היה רק בן 18. הנער קיבל מ"אב הכדורגל" שלו המון הערכה וחום, אבל גם אהבה קשוחה שעזרה לו להפוך למי שהוא היום. בין אם לתמוך בכדורגלן כשאביו הביולוגי גסס ממחלה בכבד או להגיד לחבריו לקבוצה לתקל את רונאלדו יותר חזק בשביל שילמד להפסיק להשוויץ בכישוריו העילאיים או להתבכיין לשופט.

אלא שהאמא ניצחה גם כאן ועזרה לכדורגלן לקחת את ההחלטה הגורלית לעזוב לריאל מדריד – האפרוח עף מהקן לאחר שגדל מנער לגבר ומימש את הפוטנציאל האמיתי שלו, כשהפך אולי לספורטאי המקצועי והטוב ביותר בעולם.