בשנת 1995/96 עזבתי את הצפון ועברתי לגור בפתח תקווה עם החברה שהפכה להיות אישתי הראשונה. השנים היו השנים הטובות של הפועל חיפה עידן רובי שפירא, כשהשיא של התקופה הגיע ב1998/99 עם האליפות המרגשת. לי כמובן עוד לא היו ילדים, אבל ליד הבית שגרנו בזמנו היה ילד שמהר מאוד אני והוא התחברנו דרך המשחק המעצבן הזה שנקרא כדורגל.

הוא מאוד אהב כדורגל וגם שיחק בשכונה בקבוצת הילדים. תמיד הוא היה מתחנן שאני אקח אותו איתי למשחקים ואני, שידעתי אז איזו צרה זאת הפועל חיפה, לא הסכמתי לקחת אותו. לי לא הייתה ברירה בזמנו כי גם אבא שלי ז״ל וגם סבא שלי ז״ל היו אוהדי הפועל חיפה. איזה סיכוי היה לי? למזלו, או אולי לרעתו, הוא היה ילד עקשן וכמובן שבסוף נשברתי.

ההתחלה דווקא הייתה די מבטיחה. כמה משחקים בעונת האליפות כשהוא היה בן 7, לאחר מכן עונה בכלל לא רעה עם משחקים טובים באירופה שהשיא היה ההדחה של בשיקטאש במוקדמות האלופות ולאחר מכן ההדחה של קלאב ברוז׳ בגביע אופ״א (הליגה האירופית של אז) וכמובן הניצחון על אייאקס באמסטרדם ארנה. שנה לאחר מכן הייתה עוד עונה לא רעה עם גיא לוי כשסיימנו במקום השלישי וכאן זה בערך נגמר. ב-2001 רובי שפירא התאבד והקבוצה נכנסה למשבר גדול ואחרי ירידה, פירוק, עלייה, גמר גביע ועוד ירידה ועוד עלייה, איכשהו, התייצבנו כקבוצת ליגת העל שנשארת כל עונה בשיניים בדקה ה99.

הילד השכן היה בן 10 פלוס מינוס כשרובי התאבד וגם אני כבר הייתי רגל וחצי בהליך גירושין מאישתי הראשונה. לאחר הגירושין נשארתי לגור באזור פתח תקווה ושמרנו על קשר מסוים. עדיין הייתי לוקח אותו איתי למשחקים גם כשהיינו בליגה הלאומית והוא אפילו היה איתי בכל מסע הגביע הקסום ב2003/04 שהסתיים בהפסד צורב בגמר לבני סכנין. אז הוא כבר ממש הבין שהפועל חיפה זו חתיכת צרה.

לאט לאט הקשר שלנו הלך ודעך וכשכבר הייתי שומע עליו מידי פעם זה היה רק דרך גרושתי או הבן שלי (שנולד בעונת האליפות). עם השנים הילד הפך להיות צעיר בשנות ה-20 לחיו והבנתי שהוא עשה את מה שנחשב בעיני רבים כבלתי אפשרי – הוא החליף קבוצה. לא החליף צבע, רק עבר מהפועל חיפה להפועל תל אביב. אני קיבלתי את זה בהבנה כי באמת כשהוא היה קטן היו לי ימים שהייתי חושב לעצמי למה עשיתי לו את זה? למה הכנסתי אותו למחלה חשוכת המרפא הזאת?

העונה, אחרי שנים של נתק, קיבלתי ממנו מידי פעם סמסים של ״וואלה, איזה יופי שיחקתם״, ״שמחתי בשבילך״, ״באמת עונה יפה״ ו-״מזל טוב על העליה לגמר גביע״. ביום של גמר הגביע קיבלתי ממנו סמס בבוקר שהוא רוצה להיפגש איתי ולהביא לי את הצעיף שקניתי לו כשהוא היה בן 8-9. הוא סיפר לי שהוא היה הולך איתו למשחקים של הפועל תל אביב עד שנמאס לו והוא קנה צעיף תל אביבי למהדרין. סימסתי לו בחזרה שיביא את הצעיף לבן שלי שכבר בעצמו גבר בן 19 וזו תהיה סגירת מעגל קטנה.

לטדי נסענו אני ושני הבנים שלי. ילד אחד נשאר בבית אחרי וטו חמור של האישה (בינתיים התחתנתי שוב ונולדו לי עוד 2 בנים). כשאספתי את הבן הגדול שלי ראיתי על הצוואר שלו את הצעיף המדובר ודי התרגשתי מזה. הנסיעה לטדי הייתה מעצבנת מלאה בפקקים, שוטרים, אוהדי בית״ר עצבניים וסוסי משטרה בכל פינה. גם הכניסה ליציע שלנו הייתה נוראית ולא נעימה (מזל שאישתי והבן הקטן לא באו). גם ככה היציע שקיבלנו הוא הגרוע באיצטדיון ומזל שזה גביע והיו חייבים לעשות לנו טובה ולהביא לי לנו 10,000 כרטיסים שנהיה תפאורה צדדית ל- ״בית״ר הקבוצה של המדינה״.

לבסוף נכנסנו ליציע, הבן הגדול שלי נתן לנו סימן אוהב ורץ לאזור התופים ואני והבן האמצעי עלינו למעלי היציע. את המשחק אני לא צריך לתאר לכם כי כולם יודעים מה היה, רק אומר לכם את המשפט שהבן שלי אמר לי אחרי ה1-1 של בית״ר – ״אבא, אם לא ניקח גביע אני לא אסלח לך בחיים״. למזלי לקחנו, ועוד איך לקחנו, את הגביע אחרי 44 שנה. באנו להיות השטיח של בית״ר ויצאנו משם עם כל הקופה כמו גדולים.

כשיצאנו מטדי, שיכורים משמחה עם גרון צרוד, סימסתי לילד של פעם שהצעיף שלו הביא את הגביע. עוד כתבתי לו ש"נכון שיש קבוצות יותר גדולות מהפועל חיפה, עם יותר קהל ויותר תארים, אבל אין בכל העולם הזה שום קבוצה יותר מרגשת מהפועל חיפה".

זהו ילד של פעם, המעגל נסגר, יש גביע אדום.

תודה לך הפועל