לא חסרות לנו טראומות בכדורגל הישראלי – הגולים הטיפשים שקיבלנו בדקות הסיום, התפרקות מנטלית, משחקים אליהם הגענו עם האף למעלה וחטפנו בראש. אבל יש משהו גדול יותר בתבוסה ההיא לדנמרק אי שם ב-1999, בפלייאוף העפלה ליורו 2000. כשנתפסנו לגמרי במערומינו, אותה דנמרק שנפגוש הערב בפתיחת קמפיין מוקדמות מונדיאל 2022.
נכון שהתיקו מול אוסטריה עם השער של הרצוג היה כואב יותר, אבל מול הדנים היה משהו אחר, כי באמת הרגשנו שעלינו כיתה, שאנחנו שווים משהו. לא רשמנו ניצחון מקרי ואז מיד ירדנו לקרקע. סיימנו קמפיין שלם טוב עם דור זהב, וכדרוגל התקפי ומשמעת הגנתית וחמישייה לאוסטריה, ושלישייה לקפריסין ושמינייה לסן מרינו ולכמה דקות אפילו חלמנו על ניצחון על ספרד הגדולה.
ואז אתה מגיע למגרש (גם אני הייתי שם), רק 5 חודשים אחרי אוסטריה, שעה לפני המשחק, כולם שרים, מעודדים, אווירה מחשמלת. ואז אחרי דקה ו-40 שניות ג'ון דאל תומאסון משתיק את כולם. האוהדים מקללים, השחקנים נשברים. ואז עוד שער ויורדים למחצית במינוס 2. רבע שעה של לחץ של הנבחרת, הרגשה של טירוף, ואז האדום של רביבו, ובאמת כל האוויר יצא. כאילו אנחנו סינדרלה שהגענו למסיבה של הגדולים, אבל כולם יודעים שאנחנו לכלוכית, אפילו לא היה צריך לחכות ל-12 בלילה כדי לראות, וכולם צוחקים עלינו. אנחנו פשוט לא ברמה, לא שייכים. וזה עוד לפני שגילינו על פרשת נערות הליווי. הנה תקציר, לא מצאתי אחד כזה בעברית:
ישראל הפסידה לדנמרק במצטבר 8-0. מאז שחזרנו לאירופה ב-92', רק פעם אחת היה הפרש גדול יותר בצמד משחקי פלייאוף העפלה למונדיאל או יורו באירופה, כשהונגריה הובסה 12-1 על ידי יוגוסלביה במוקדמות מונדיאל 98'. וזה לא שדנמרק הייתה קבוצת עילית, היא סיימה את יורו 2000 כנבחרת עם המאזן הגרוע ביותר עם שלושה הפסדים והפרש שערים של 8-0.
והנה, ישראל פותחת את בית "טראומת העבר" עם מפגש מול אותה דנמרק. כמה חודשים אחרי שהגענו הכי קרוב לאותו מעמד במפגש מול סקוטלנד. זה לא היה משחק יוצא דופן של הנבחרת, מול אחת שלא הרבה יותר טובה ממנה, אבל הדבר החשוב שאפשר להגיד על אותו מפגש מתסכל, הוא שבניגוד לדנמרק, הפעם הגענו מוכנים למעמד. אני לא שלם מאה אחוז עם השיטה וכל ההחלטות של ווילי רוטנשטיינר, אבל הדבר החשוב הוא שאיתו אני יודע שהנבחרת מגיעה לכל משחק עם הגישה הנכונה.
סוגיית הקפטן
ביברס נאתכו הוא אגדה, דוגמא אישית, שחקן ענק וקפטן למופת. הוא שירת את הנבחרת בצורה נאמנה ואני נגד הביקורות שהיו עליו על כך שהוא לא "פוגע" כל השנים. אבל כמה נקודות לגביו – בשלושת משחקי הנבחרת האחרונים הוא פתח ויצא בשלב די מוקדם, באזור הדקה ה-60' או אפילו קודם לכן. מאותו רגע המשחק של הנבחרת הפך להרבה יותר דינמי והתקפי. וזה לא רק בנבחרת, למרות העונה המרשימה של נאתכו בפרטיזן בלגרד עם 12 שערים ו-7 בישולים, הוא כמעט תמיד מוחלף באזור הדקה ה-60'. רק שלוש פעמים הוא סיים 90 דקות. בנוסף , בפרטיזן הוא משחק לרוב כקשר התקפי או מרכזי, ולא אחורי כמו שהוא מצוות בנבחרת ומגיע לקחת את הכדור מהבלמים. הגיל שלו ואובדן המהירות והאינטסיביות פוגמת לדעתי גם בצד ההתקפי וגם ההגנתי. כשאנו לפני קמפיין חדש בו אין לנו סיכוי להעפיל, הגיע הזמן להצעיר את הנבחרת בעמדה הזו. נאתכו יוכל לעלות מהספסל ל-30 הדקות האחרונות ולנצל את האיכות שלו ולתת מסירות מפתח כשהצד השני כבר עייף יותר.
המערך המועדף
צוות האימון האוסטרי החליט שהשיטה שמשרתת את הנבחרת בצורה הטובה ביותר היא 5-3-2, כדי לנצל את האיכויות של המגנים התוקפים שלנו, דסה וטאווטחה (כן, כן, כך היה במקור) וכדי לאפשר לנבחרת לשחק עם שני חלוצים מוכשרים כמו זהבי ודאבור. אחרי יותר משנתיים אפשר כבר להגיד שלפחות מבחינת התוצאות, השיטה לא הביאה לשדרוג משמעותי, אם כי יש שיפור ביכולת.
אני לא יכול להעיד על עצמי כטקטיקן ואחד שמבין מספיק בשיטות משחק ויודע לנתח מערכים, אבל לדעתי יש כמה בעיות עם השיטה:
אין לנו שלושה בלמים טובים, וחוסר התיאום גורם לכך שאנחנו סופגים הרבה שערים לא מחוייבים. זה פוגע גם בהתקפה, בפועל אין לנבחרת קשרים תוקפים ולכן זהבי ודאבור צריכים לרדת אחורה כדי לקבל את הכדור. סולומון משחק כקשר מרכזי יותר ולא כשחקן כנף, איפה שהוא בד"כ מתופקד. בנוסף, ישראל מאבדת את אחד היתרונות שלה – יש לנו לא מעט שחקני קישור אחורי ומרכזי מצוינים – השלישייה של מכבי ת"א, נטע לביא, אבו פאני, נאתכו (שיוכל לתפקד יותר טוב עם עוד קשרי אמצע לידו), כיאל. קישור מסיבי יותר יוכל גם לחפות על ההגנה, לשפר את הנעת הכדור, לחלץ כדורים ולאפשר לזהבי ודאבור מצבים במשחק פתוח. כרגע בגלל שנאתכו מגיע אחורה לבלמים, המשחק מאוד איטי ועד שהכדור מגיע קדימה, הכל תקוע והנבחרת ממעטת להגיע למצבים. מערך של 4-3-1-2 או 4-3-3 יכול אולי לעזור לנבחרת שלנו לשחק יותר טוב. אני לא אומר שחייב ללכת על זה, אבל ווילי חייב לפחות לנסות ואת זה הוא עוד לא ממש עשה.
קרדיט לדף הפייסבוק של
ההתאחדות לכדורגל בישראל
סוגיית רפאלוב
ליאור בעצמו אמר בראיון לפודיום שאין הבדלים כל כך גדולים בין השחקנים שזומנו לאלו שלא. כל מה שתיארנו, שינוי מערכים וזימון שחקנים, לא יביאו אותנו כנראה למונדיאל. ווילי למעשה לא מזמין את רפאלוב גם בגלל שלטענתו הוא לא מתאים לשיטה, וגם בגלל שהוא לא יסכים לעלות מהספסל. תזכורת קטנה למשחק בצפון אירלנד אליו רפאלוב עלה כמחליף וכבש את השער השני לנבחרת.
דבר נוסף, רפאלוב משחק היום בעיקר כחלוץ שני באנטוורפן ואין בעיה בתפקוד שלו. בגלל העבר שלו כשחקן כנף, יוכל גם לשחק בצד אחד כשסולומון בצד שני וזהבי במרכז במידה ונרצה לשנות מערך ל-4-3-3, וגם בגלל שציינו שהחלוצים צריכים לבוא אחורה במערך הקיים, רפאלוב בשל היכולת הטכנית הגבוהה שלו, יכול לבוא הרבה יותר לידי ביטוי מאשר שון וייסמן, שעד כה לא ממש תרם שום דבר בדקות שלו על המגרש.
ארבע שנים בלי מאיר
השבוע צוינו 4 שנים ללכתו של מאיר איינשטיין. כמובן שהוא נפטר בזמן פגרת נבחרות, באופן הסמלי ביותר בתור האיש שרצית שישדר את הנבחרת שלנו. והנה היום הנבחרת מתחילה קמפיין חדש ואני בטמטומי מתרגש, אולי קצת בזכותו, הנה קטע מתוך "הפסקול של חיינו", הטור שכתבתי עליו: "כשאני רואה את הנבחרת, הרגיש לי תמיד הכי נכון לשמוע את איינשטיין, צורח את גרונו ונהנה מהשער כמו שאנחנו נהנים ממנו… יש לי שריטה, אני אוהד של הנבחרת, היא יותר חשובה לי מהכל. גם כשאין סיכוי, אני מאמין… ויש סיכוי שזה בזכות הדרך שבה איינשטיין היה משדר".
אל-אל ישראל
